היום ה-44 – פארק קסטר

אירועי אתמול, ה-27 ביוני, היום ה-41 לטיול.
עזבנו את הבוואריאן אין המפנק ויצאנו סוף סוף להכיר את פארק קסטר לעומק. הכניסה לפארק עולה $10 אבל היא תקפה למשך שבוע ולכל פארקי המדינה בדרום דקוטה. בכל מקרה, אנחנו שילמנו וקנינו את הכרטיס כבר לפני מספר ימים, כשביקרנו בנידלס הייווי.

העצירה הראשונה שלנו בפארק היתה במרכז המבקרים על שם פיטר נורבק, שם יש תצוגה קטנה ונחמדה של בעלי החיים המקומיים. קיבלנו המלצות לשבילי הליכה ואת תכנית הפעילות של הפארק. למרות שמדובר בפארק מדינה, הפעילויות פה דומות יותר לאלו שבפארק לאומי – טיולים מודרכים, הרצאות ריינג'רים ועוד. הסתבר לנו שפעמיים בשבוע יש גם שיט קאנו באחד האגמים והפעילות בחינם. לא רק זאת, אלא אחת מהפעמיים מתחילה בעוד כשעתיים. החלטנו לדחות את מסלול ההליכה, כדי לודא שלא נפספס את השיט, ולנסוע במקום בלולאת בעלי החיים – Wildlife loop שתיקח אותנו ממרכז המבקרים אל אגם סטוקייד בו מתקיים אירוע השיט.

בעלי החיים הראשונים שראינו היו אנטילופות פרונגהורן, שאחת מהן אפילו קיפצה וחצתה את הכביש לפנינו.

הבאים בתור היו הביזונים. בפארק קסטר יש עדר המונה מעל אלף ביזונים, ואפשר היה לראות אותם בבירור ליד הכביש, רועים לאיטם ומדגמנים לנו ולשאר המבקרים שעצרו במקום.

עשר דקות נסיעה אחר כך, נתקלנו בחמורים המכונים כאן בורוס. אלו צאצאי חמורים ששימשו בעבר להובלה ושוחררו בפארק לפני עשרות שנים. החמורים הסתגלו לחיי הפרא, אבל מסתבר שחיות מבוייתות לא הופכות פראיות לגמרי, והחמורים שמחים להתקרב את התיירים ולקבל מהם מזון. צחי האכיל כמה מהם בגזרים והם בתמורה שמחו להצטלם עם החבר החדש.

קינחנו בעצירה בעיר הנובחניות – praire dogs. אלו לא מהוות אטרקציה בקרב המקומיים, כיוון שהן נפוצות מאד, אבל עדיין נהננו לשבת לידן, לשמוע את צווחות האזהרה וכמובן, לצלם.

כמעט סיימנו את הלופ והנה פקק תנועה. מחכים קצת ואז מסתבר שהיתה תאונה בדרך והכביש נחסם. כמו כולם, גם אנחנו נאלצים להסתובב ולחזור על כל הלופ… כמובן, בגלל העיכוב הבלתי צפוי, מגיעים באיחור לאגם, אבל לא נורא, מסתבר שלא מדובר באירוע מאד מאורגן, אלא פשוט לוקחים קאנו מהרכב של הפארקים, זוג משוטים וחגורות הצלה ויאללה… למים.

אני לא בדיוק מחובבי הספורט האתגרי (אפשר לאמר, מאותגרת ספורט), אבל האגם נראה שקט, אז החלטתי להיות אמיצה ולנסות גם. אני ורון עולים לקאנו אחד, וצחי ודן לשני. לטעמי, הקאנו הזה מאד לא יציב. הייתי בטוחה שאת השיט הזה אסיים במי האגם. המים לא היו קרים או מרתיעים במיוחד, אבל בחוכמתי כי רבה, עליתי לקאנו עם האייפון, מפתחות הרכב האלקטרוניים והמצלמה. רוב השיט בעיקר התחננתי בפני רון שלא יעשה תנועות חדות ושישמור על מיקומו באמצע הספסל הקדמי, בלי לזוז לצדדים…

אחרי כעשר דקות של חתירה משותפת, כיוונתי את הקאנו אל נקודת המוצא וירדתי ממנו תוך שלל פירואטים וקריאות בהלה, שוודאי הרשימו מאד את המדריכים. רון הצטרף לקאנו של אבא ודן והם המשיכו בשיט עוד כעשרים דקות ואז שבו אל החוף.

היום כבר מתקדם, אבל לא רצינו לותר על הליכה, אז ניגשנו אל תחילת מסלול מעגלי ליד האגם. בעיני רוחי, ראיתי מסלול מעגלי שטוח סביב האגם, אבל מסתבר שהחליטו שהמסלול שנקרא lake stockade trail יטפס על ההר הסמוך… לפחות מסלול לא ארוך מדי, כך שאפילו אני נהניתי מהאתגר. בדרך חלף על פנינו צבי בין העצים.

את סיום המסלול קינחנו בפיקניק קטן על גדות האגם. פני האגם מנצנצים באור השמש ואנחנו נהנים מהשלווה והנדנדות…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט