היום ה-37 – נפרדים מקולורדו ועוברים לוויומינג

English Recap: Visiting Rocky Mt National Park and driving part of the Trail Ridge Road and driving through Wyoming.

כמעט חצות ואני יושבת כאן במוטל בעיירה קטנה בוויומינג בשם וויטלנד – Wheatland – ומוסיפה עוד פוסט אחד לתיאור היום שעבר עלינו.

קמנו בשבע וחצי, בשאיפה להתארגן ולצאת עד תשע, אבל עיכובים מצד הילדים והמשך הפיטפוטים שלנו עם דייויד המארח הנפלא שלנו, גרמו לכך שיצאנו רק בעשר וחצי. נפרדנו עם הבטחה להתראות שוב כשיבקרו בארץ הקודש (למרות שכמו באירוחים הקודמים, קיבלנו הזמנות לאירוח חוזר אם נשוב לבקר בקולורדו).

היעד הראשון שלנו להבוקר היה פארק רוקי מאונטיין. לפני יומיים ביקרנו בפארק והרגשנו שהיינו רחוקים מלמצות את הנופים המדהימים שלנו. נשארו לנו עוד שתי "חובות" בדמות סיכות ג'וניור ריינג'ר לילדים ונסיעה בטרייל רידג' רוד שבפסגת ההרים.

קודם כל, נסענו אל מרכז המבקרים Beavers Meadow (יש כמה מרכזי מבקרים בפארק), שם צפינו בסרט על הפארק וסיימנו את חוברות הג'וניור ריינג'ר (קלות יחסית). הבנים הושבעו בטקס חגיגי לאחר שעברו בהצלחה בחינה על החומר שערך להם ריינג'ר ריאן, וכל אחד קיבל סיכה חדשה לאוסף.

לפני יומיים, הטרייל רידג' רוד נסגר עקב השלג ולא ידענו מה יהיה המצב בבוקר, במיוחד עקב ידיעות על שלג שירד בהרים במהלך הלילה. למרבה ההפתעה, הכביש היה דווקא פתוח והריינג'רית המליצה לא לפספס את הנסיעה, כיוון שמדובר באיזור מיוחד בפארק.

בעלייה אל הכביש, נופים מדהימים של יערות ירוקים, אגמים ופסגות מושלגות ברקע. לצידי הכביש, איילי אלק רועים בנחת. מרגיש כמו לנסוע בתוך גלויה. מתחילים לטפס בכביש המפותל והנה… שלג! ממשיכים והשלג הופך עמוק יותר ויותר, והראות הופכת מוגבלת – אנחנו בתוך העננים! גשם יורד לסירוגין כל הבוקר, אבל פתאום אנחנו רואים שהטיפות כבר לא רטובות והן מתעופפות בעדינות ברוח – שלג יורד סביבנו! אני נוהגת מאד בזהירות, כי ברור לי שהכביש רטוב ומתפתחת סופונת שלגים, מה שאומר שאולי זה לא מים על הכביש אלא קרח. הילדים מפחדים, ואולי בצדק, כי לצד הכביש יש גם תהום תלולה מאד ולהחליק אליה לא יהיה נעים. אני דווקא רגועה – צברתי לא מעט שעות נהיגה בהרים בשבועות האחרונים ומרגיש לי נוח, אם כי עניין הקרח אכן מחייב זהירות רבה.

מגיעים לנקודת חניה ויוצאים מהרכב לחוש את סופת השלג. פתיתים קפואים דוקרים את הפנים ומתחילים להצטבר עלינו, כך שאחרי תמונה משותפת אנחנו נכנסים בחזרה לרכב וברוב של שלושה נגד אחת, מחליטים שכנראה עדיף לחזור למטה. שימו לב  לגובה השלג בחלק מהמקומות בכביש – בהחלט מרשים!

זהו – נפרדים לשלום מקולורדו. נעמת לנו מאד, מדינה יפה וירוקה עם אנשים מקסימים. היינו פה שבועיים ונהננו מאד. הגיע הזמן לנסוע לעבר דרום דקוטה ובדרך יש את מדינת וויומינג.

בערך כשחוצים את הגבול לוויומינג, נעלמים הרי הרוקי והנוף הופך שטוח ואחיד. השמיים המעוננים מספקים את הגיוון, כשעל האדמה יש רק שדות עשב ירוק ועדרי פרות. הכביש מתרוקן גם הוא ובמשך שעתיים אני נוסעת עם קרוז קונטרול קבוע על 75 מייל לשעה, בלי לגעת בדוושת הגז או הבלמים אפילו פעם אחת. אמנם יש אור, אבל השעה מתחילה להיות מאוחרת ואנחנו חולפים על פני עיר הבירה של וויומינג, שאיין, בלי לעצור וממשיכים לנסוע.

כשעה לאחר מכן מחליטים שחייבים עצירת פיפי ואולי לאכול משהו. הרבה מבחר אין בדרך, אבל שלטי ענק שמבטיחים chugwater chilli קורצים לי ואנחנו עוצרים בעיירה צ'אגווטר. "נו, אולי אפילו נמצא כאן מקום לישון ונשאר כאן את הלילה", אני עוד אומרת לצחי כשאנחנו יורדים במחלף.

אז ככה נראה המוטל היחיד בעיירה –

מסתבר שכלל האוכלוסיה המקומית מונה 244 תושבים והמוטל סגור כבר עידן ועידנים. אנחנו מגיעים בקלות אל הדיינר שמוכר את הצ'ילי – הלא הוא המסעדה היחידה בעיירה. בפנים עיצוב שונה ממה שראינו עד כה. ראש של אייל אלק ענק בקיר שמעל הדלפק ולצידו ראש של אנטילופת פרונגהורן. ביניהם, נמצא ראש של היצור הזה:

הילדים מסתכלים בעניין וקובעים שמדובר כנראה בזיוף ולא באמת בהכלאה של ארנבת ואייל כמו שאבא טוען.

כמו בכל מקום, המבטא שלנו מושך תשומת לב ותוך מספר דקות, צחי יושב על קערת צ'ילי ומשוחח עם המקומיים. מסתבר שפגשנו במקום את הבעלים, זוג מקומי והורים גאים ללא פחות מאחד עשר צאצאים. אנחנו מפטפטים קצת על ארה"ב, הטיול שלנו וויומינג, ונראה שלשניים רווח מאד שאהבנו את קולורדו. הם לא מהססים להפגין בוז כלפי קליפורניה ומבקשים לוודא שלא נהננו מהתושבים שם… בכל מקרה, אנחנו מבטיחים להם שנראה לנו שוויומינג עצמה מקום מעניין עם הרבה אנשים נחמדים (מה שנכון, אם לשפוט לפי צ'אגווטר).

זהו, משכנו עוד קצת עד העיירה הבאה, ולקחנו לנו חדר בבסט ווסטרן המקומי. נחמד ונקי, ואין טענות על התמורה ל-80 הדולרים שלנו להערב. מחר – הלאה לדרום דקוטה!