ואל, המארח שלנו קם בבוקר והכין לנו ארוחת בוקר עם סלט ישראלי, פחות או יותר לפי המתכון שסיפרנו עליו יום קודם (הוא הוסיף המון זיתים) ושלל מטעמים. אחר כך נפרדנו ממנו כשיצא לעבודה, ברנדה פנתה לעבוד מחדר העבודה שלה ודיק, אביו של ואל, הגיע כדי להצטרף אלינו ליום הטיול.
היעד הראשון שלנו הוא פייקס פיק – אחת משתי הפסגות הגבוהות ביותר בארה"ב שניתן להגיע אליה ברכב. הגובה הוא קצת מעל ארבע-עשרה אלף פיט, כלומר יותר מארבעה קילומטר. הכביש העולה אל הפסגה הוא כביש אגרה, כך שמשלמים $40 לרכב בתחתית ההר ומתחילים בטיפוס מעלה. הדרך ארוכה אך נוחה לנהיגה ברובה, כל זמן ששומרים על מהירות איטית. דיק מספר לנו שפעם בשנה, עורכים מירוץ מכוניות אל פסגת ההר ואז מאיצים הנהגים המשתתפים למהירויות מפחידות של מעל מאה קמ"ש בפיתולים של ההר. עד כה לא נרשמו נפגעים לדבריו, אם כי היו מכוניות ש"איבדו את הכביש" וירדו בדרך קיצור מהירה…
למעלה בפסגה קר מאד! עצים אין, והטמפרטורה בשמש, כשהרוח אינה נושבת, היא כאפס מעלות. משבי רוח מורידים אותה למתחת מכך (עד מינוס חמש עשרה מעלות בבוקר הביקור שלנו, לפי מרכז המבקרים!). הילדים מתלבשים היטב ובכל זאת לא עומדים ביותר מכמה דקות של הקור הזה ובורחים בחזרה לאוטו. הנופים מרהיבים – מתחתינו הרים, עצים, אגמים ו… עננים! גם אני חוזרת מהר לאוטו, וצחי ודיק הולכים להביא לי קפה מהחנות שפועלת בפסגה. האוויר דליל, ותוך כמה דקות כבר מתחילים להרגיש את מחלת הגבהים: כאב ראש קל וסחרחורת עם כל הזזה מהירה של הראש. אם מנסים ללכת, תיכף מרגישים במחסור בחמצן.
אחרי התצפית, אנחנו יורדים בחזרה למטה. אני נוהגת עם הילוך נמוך (שני) ומנסה לא לגעת יותר מדי בבלמים. אחרי כעשר דקות נהיגה, מגיעים לתחנת בדיקת בלמים והריינג'ר מודד את חום הבלמים שלנו ומודיע שלמרות הכל, הם חמים מדי ועלינו לעמוד בצד לרבע שעה כדי לתת להם להתקרר. במקום גם חנות נחמדה, שירותים ומעין מתקן בחוץ לסינון עופרה למי שקונה גוש בחנות. אחרי שהתקררנו, ירדנו את שאר הדרך עד למטה, והפעם, בהמלצת הריינג'ר, רוב הדרך היא בהילוך ראשון!
אחרי הצטיידות בסייפווי, המשכנו עם דיק לגן האלים: Garden of the Gods – פארק חביב ובו תצורות סלע אדום מעניינות. בחוץ כבר חם, כך שאחרי פיקניק קצר, אנחנו עושים בעיקר סיור רכוב בפארק ולא רגלי. לצחי עוד מחכה אתגר פיסי מעניין אחר הצהריים, אז אנחנו חוזרים כולנו לבית.
ואל מגיע מהעבודה ויוצא יחד עם צחי לטפס שביל ידוע בקולורדו ספרינגס, שעולה במדרגות אל פסגה סמוכה – עלייה של כאלפיים פיט! חששנו קצת לפני, אבל צחי לא בייש את הפירמה והביא כבוד לישראל כשלא רק טיפס עד הסוף, אלא בזמן שיא של 40:26 דקות, שנחשב זמן מעולה למי שעושה זאת בפעם הראשונה. ואל התפעל מאד ואמר שזה זמן שאופייני לאתלטים ולא לחובבים. אגב, ואל עצמו אינו קוטל קנים: הוא רץ כבר ארבעה מרתונים וטיפס על כחמישים פסגות של מעל 14 אלף פיט באיזור! בכלל, קולורדו מדינה ספורטיבית מאד, ומסתבר שקולורדו ספרינגס זכתה בתואר העיר הספורטיבית ביותר בארה"ב!
אחרי עוד ארוחת ערב משותפת בריאה, ישבנו לשיחה פילוסופית עמוקה בסלון ורק לקראת חצות פרשנו לשינה.
. Looks like you're having a marvelous time. Can't wait to see you guys in Portland.Spectacular pictures and it looks like good weather so far, pretty much all the way.
ואני עוד רציתי להגיד, שבטח תחנת הבדיקה הזו היא בטח איזו קונספירציה שכל מטרתה לגרום לאנשים לעצור ליד חנות המזכרות. טוב, מסתבר שכנראה אני טועה 🙂
הידד צחוש, יפה מאד אבל צפוי נכון
ומי הרינגר הזה שמופיע בכל מקום.ועוזר לכם למה אצלנו אין תפקיד כזה?
נישוקים וחיבוקים סבתא
העלייה וגם הירידה מפייקס פיק זכורה לי משנת לא משנה איזה… הייתי עם ההורים אבל אני נהגתי למעלה וגם למטה (לא הגענו לפסגה מסיבות בריאותיות) אבל עד היום אני זוכרת איך הריינג'ר הכניס את היד ובדק את חום הבלמים. לי הוא נתן להמשיך 🙂
תמשיכו להנות, קולורדו מדהימה !!!