היום ה-27 – מונטרוז, קולורדו

מונטרוז היא עיירה קטנה ודי סטנדרטית במונחים אמריקניים, לפחות על פי מה שראינו עד עכשיו. יש וולמארט, יש סייפווי, יש רחובות רחבים, בתים יפים ורכבים ענקיים ויש גם הרבה אנשים חייכנים וידידותיים. העיר שוכנת על שטח מישורי, אבל באופק כל הזמן מבהיקים הרי סן חואן המושלגים. יש לנו שני לילות במונטרוז, כדי להפיק את המירב מהאירוח שיש לנו. לילה אחד נחשב, ובצדק, לאירוח קצר מדי, כי אז אין לך מספיק זמן לדבר עם המארחים ולהכיר אותם.

המארחים שלנו, ארלין ודווין, קמו מוקדם בבוקר כיוון שיש היום ברחוב – yard sale. כל האנשים שגרים ברחוב פורסים שולחנות בחוץ ועליהם מניחים את כל מה שרוצים להפטר ממנו ומוכרים לכל מי שרוצה. מה שלא נמכר, עובר לצדקה בסוף היום. כדי לא להפריע באירוע החשוב, אנחנו יוצאים יחסית מוקדם מהבית ופונים אל הקניון השחור של הגניסון.

אנחנו עוצרים בנקודת התצפית הראשונה ורואים לפנינו מראה שהילדים הכריזו שהוא לקוח ממשחק דרקונים ומבוכים: קניון תלול ועמוק, שחור ואפל ובתחתיתו זורם נהר הגניסון ששוצף בעונה הזו ונשמע בקלות גם למעלה, כשש מאות מטרים מעל. יש שביל שמוביל לתצפית קרובה יותר, ובו מודעות ברורות שאומרות: יש לנו פה דוב בעייתי, שימו לב לא להשאיר לו אוכל. הילדים הולכים איתי בשביל, וצחי הולך אל נקודת תצפית מאתגרת יותר בצד השני. בעוד אנו הולכים בשביל, נהמה עמוקה ומאיימת יוצאת מתוך אחד השיחים…

הילדים נצמדים אלי בפאניקה ואני נלחצת ברמות על. אף פעם לא פחדתי במיוחד מדובים, ואני יודעת שדובים שחורים אינם מסוכנים באמת, אבל לא תכננתי מפגש עם דוב שיוצא משיח שני מטר לידינו, ובעיקר, הנהמות נשמעות מאיימות מאד מאד. דובה עם גורים שעמדנו בדרכם? דוב פצוע או רעב במיוחד? או אולי בכלל אריה הרים, פומה רעבה במיוחד שמחפשת לאכול ילד – וכבר היו דברים מעולם. הדבר שאסור לעשות במקרה כזה זה לרוץ, אבל מצד שני, אנחנו לא רואים את החיה המאיימת ובעיקר רוצים להסתלק מהנקודה המפחידה. מה שכן אמורים לעשות זה לצעוק בקול רם, ואת זה קל לי לעשות. באופן טבעי אני צורחת "צחי! צחי! בוא מהר!" והנהמות ממשיכות…

כמובן, לא דובים ולא יער. אחרי שתי דקות בהן כמעט פרחה נשמתי, צחי יוצא מאחורי השיחים, כולו מבסוט על שהצליחה לו כל כך המתיחה. לא ארחיב את הדיבור על מה שקרה אחר כך, רק אומר שנראה לי שיותר לא תהיינה כאלו מתיחות בטיול. מה שכן, רכשתי לי פחד משיחים ודובים, ולא נראה לי שארבה לטייל לבד בשבילים באיזורי דובים.

הקניון השחור של הגניסון הוא גם פארק לאומי, כך שהתחנה הבאה שלנו היא מרכז המבקרים שם אנחנו מצטיידים בחוברות ג'וניור ריינג'ר. הדרישות כאן גבוהות במיוחד. אמנם אין חובת פעילות ריינג'ר או חובת מסלול, אבל צריך לבצע לא פחות משבע מטלות בחוברת! דן כבר כמעט מתייאש, אבל אנחנו עושים ביחד שלוש פעילויות ופשוט מדלגים על הקשות יותר שכוללות תשבצים באנגלית, חידונים ועוד. מילוי החוברת נעשה תוך כדי סיור בפארק. במקרה הזה מדובר בעיקר בנסיעה לאורך הכביש ועצירה בנקודות תצפית שונות כדי לראות את הקניון מנקודות מעניינות. גם כאן, יש מטלה של לשבת בשקט עשר דקות ו"לחוות" את הקניון. באופן מפתיע, הילדים מתמודדים יפה מאד עם המטלה הזו – וגם אנחנו.

אנחנו משתתפים בכל זאת בהרצאת ריינג'ר קצרה על תרבות האינדיאנים המקומיים, בני שבט היוט (ute) ודן מצטלם בתוך עור דוב, להדגים את ריקוד הדוב המסורתי. יש גם מסלולי טיול לאורך השפה, ויש גם פריחה יפה, אבל שילוב של חום היום, עייפות החומר ופחדים מדובים (מעניין למה), גורמים לנו לוותר ולחזור למרכז המבקרים להשבעה.

הריינג'רים מקבלים בשימחה את החוברת של דן גם ללא כל הפעילויות, מתוך התחשבות בגילו הצעיר ובעובדה שהוא אינו דובר אנגלית. הוא נשבע חגיגית לשמור על הפארק ולהגן עליו ומקבל סיכת ריינג'ר. רון לעומתו, ממשיך בשקדנות לעבוד על החוברת בעזרתו של אבא ומסיים אותה אפילו עם מטלה "אקסטרה". הריינג'רים מתרשמים מאד, והוא מקבל גם סיכת ריינג'ר וגם חוברת יפה על הפארק.

משם אנחנו נוסעים בחזרה אל העיר. בדרך, אחרי שיחה מעמיקה בנושאי כלכלה בה אנחנו מנסים להסביר לדן למה אנחנו לא רוצים לקנות חבילת צעצועי פלסטיק פשוטים בעשרה דולר במרכז המבקרים, אנחנו מכריזים על יסוד שיטה חדשה במשפחה. מעכשיו, בכל שבת, כל ילד יקבל חמישה דולר לחשבון דמי כיס מיוחד. הכסף הזה מיועד לצעצועים ומשחקים, או כל דבר שההורים לא מוכנים להוציא עליו כסף. ההמלצה שלנו היא לחסוך משבוע לשבוע, כדי שיוכלו לקנות "דברים שווים".

התחלנו את החשבון עם עשרה דולר במאזן של כל ילד, ולפיכך, התחנה הראשונה שלנו אחרי הביקור בפארק, היא חנות "דולר טרי", בה אכן הכל בדולר. יש כמה רשתות כאלו, והדבר המפתיע בהן הוא שבאמת באמת, הכל נמכר בדולר בדיוק. אפשר למצוא כאן כל מיני דברים, עודפים מחנויות אחרות, ותמיד יש הפתעות מעניינות. הילדים חוגגים כאן וקונים לא פחות מחמישה פריטים, כשעדיין נשארים לכל אחד מהם כמה דולרים טובים בחשבון.

רעבים, אנחנו נוסעים לפיקניק. בדרך עוברים בדרייב-ת'רו של מקדולנדס בשביל התפריט הקבוע לילדים. שני המבורגרים מקדאבל לילדים. כל המבורגר כזה מכיל שתי קציצות ועולה רק דולר – המחירים הזולים של הבשר כאן כמעט מקוממים… מוסיפים צ'יפס, ויחד עם הצידנית שלנו עם הירקות, הפירות והלחמים, נוסעים לכיוון השכונה של דווין וארלין. עוצרים שם מול המוזיאון של תרבות היוט שנמצא בפתח שכונת הגולף ויורדים לפיקניק בין אוהלי הטיפי.

אחרי הפיקניק, החלטנו להכנס למרכז היוט. הסתבר שנותרה רק שעה עד לסגירה, אבל הכניסה חינם היום והמוזיאון יהיה סגור ביומיים הבאים, כך שכמובן שנכנסים. המקום די קטן, והאמת שאפשר לסייר בו בשעה גם אם קוראים כמעט כל שלט הסבר. אנחנו מתעכבים בהתחלה באיזור בו יש מוזיקאים אינדיאנים ודוכנים לממכר תכשיטים, שם אנחנו פוגשים את ג'ון מבני שבט הצ'רוקי שמתרגש מאד לפגוש ישראלים. מתפתחת שיחה ארוכה ומעניינת, בה הוא מסביר לנו שלדעתו, שבט הצ'רוקי הוא אחד מעשרת השבטים האבודים. מסתבר שהמילה "אני" בצ'רוקי היא בדיוק כמו בעברית: "אני". גם המילה לאלוהים היא בדיוק אותו הדבר. צירוף מקרים? הוא גילה לנו בסוד, שהשבט מחזיק במטבעות פיניקיים וישראלים, אותם הביאו כנראה מארץ הקודש.

אחרי שיחה ארוכה ומעניינת, בה אנחנו לומדים הרבה על ההיסטוריה והמנהגים של הצ'רוקי, אנחנו נפרדים ומשאירים לו את אחד המגנטים שלנו, כדי שנשמור על קשר ונוכל להפגש שוב בארץ הקודש ביום מן הימים. אנחנו עוד מספיקים לעשות סיור קצר במוזיאון ועוזבים את המקום כדי לחזור לבית של דווין וארלין.

הילדים נהנים מאד מהאירוח. דווין יוצא איתם אל השיחים מאחורי הבית כדי לצוד כדורי גולף אבודים, והילדים חוזרים עם שלל רב – יותר מעשרים כדורים! לבקשתו של רון, הוא גם מקבל שיעור גולף בסיסי מדווין. חוץ מזה, הלהיט כאן הוא משחק פלייסטיישן עם מצלמה, שיש בו משחקים בסגנון "ווי" שמפעילים את הילדים באופן פיזי מאד.

בערב, אנחנו מזמינים את המארחים שלנו לארוחת ערב במסעדה לבחירתם, ויוצאים לצ'יליס – מעין דיינר מקומי, חלק מרשת גדולה. אנחנו מוצאים לנו פסטה, סלט ומרק צמחונים והילדים זוללים צ'יפס. לקינוח, ארלין מודיעה למלצרית שגם לדוויין וגם לצחי יש יום הולדת… מי שיש לו יום הולדת, מקבל מנת גלידת סאנדיי חינם. אמנם, לצחי היה יום הולדת לפני שלושה ימים, ולדוויין יהיה יום הולדת בעוד מספר ימים, כך שמדובר ב"עיגול העובדות".

מן המטבח יוצאים כל המלצרים של המסעדה, נושאים שתי מנות קינוח, מגיעים אל השולחן ושרים בקולי קולות יום הולדת שמח לצחי ודווין. צחי, כצפוי, רוצה לקבור את עצמו מתחת לשולחן….

חוזרים ללינה של לילה נוסף בביתם של ארלין ודווין ואת קורות יום המחרת אתאר בפוסט נפרד.