היום האחרון שלנו בפארק יוסמיטי הרגיש הרבה יותר קל. התעוררנו וסיימנו במלון קומפורט אין המפנק שלנו, ובכלל הקצב היום היה הרבה יותר נינוח.
בבוקר חיכתה לנו ארוחה מפנקת של טוסטים, מבחר דגני בוקר, עוגות שמרים, וופל בלגי, דייסות למי שרוצה ועוד כמה דברים. כמובן, מיצי פירות וקפה גם. הבעיה העיקרית בארוחה כזו היא להגביל את צריכת הקלוריות (נרשמה הצלחה חלקית מאד). מתנחמים בעובדה ששני אניני הטעם שלנו סוף סוף אוכלים טוסטים וקורנפלקס כמו שצריך (לא שלא קנינו קורנפלקס, אבל מסתבר שהוא טעים יותר ב"חדר אוכל של מלון".
אחרי הארוחה, שחררתי את צחי לשעת מחשב שקטה ולקחתי את הילדים לג'קוזי החם. הבריכה אמנם מלאה, אבל לא מחוממת, כך שהג'קוזי היה האופציה היחידה. מסביב אוויר צלול, נוף הרים מושלגים (אם מתאמצים להציץ בין חדרי המוטל) וגינון מקסים. בכלל, המלון הזה מטופח מאד מאד, עם גינון מאד מוקפד.
אחרי שסיימנו את כל ההתארגנויות נסענו למרכז המבקרים של יוסמיטי באיזור ווינונה/מריפוזה גרוב. קודם כל, סיכת הריינג'ר (אוקי, קודם כל גלידה מהחנות, כי אי אפשר להשבע על בטן ריקה).
ריינג'ר ג'ון קיבל את פנינו וחבש את כובעו לכבוד האירוע. הוא שאל הרבה שאלות לגבי הפעילויות שעשינו, בדק את השאלון ואת הציורים שבו (הילדים שמחו לנסות להסביר באנגלית!) ולבסוף אישר שהשניים ראויים להיות ג'וניור ריינג'ר של פארק יוסמיטי. ברוב טקס, על רקע פוסטר ענק של הפארק, חזרו השניים על שבועת הריינג'רים באנגלית וקיבלו את הסיכה. ריינג'ר ג'ון הרים קולו והודיע לכל הפארק שיש שני ג'וניור ריינג'רים חדשים וכולם מחאו כפיים.
עם הסיכות על החולצות, יצאנו אל עבר השאטל שלוקח אל מריפוזה גרוב. במהלך הנסיעה ראינו קויוטי חוצה את הכביש. הגענו אל חורשת הסקויות והלכנו ברגל אל עבר הגריזלי הענק – העץ הגדול בחורשה. דווקא באיזור החניון היו הרבה שלוגיות, אבל בהמשך רק נחלי מים קטנים מפכים בין העצים. לא כל העצים הם סקויות, אבל קל מאד להבדיל.
על האדמה שלל אצטרובלים, ביניהם כאלו ענקיים במיוחד. מסתבר שגודל האצטרובל אינו מעיד על גודל העץ. אצטרובלי הענק שייכים דווקא לעצי השוגר פיין ולסקויות העוצמתיות יש אצטרובלים קטנים יחסית.
בתום הסיור, שבנו עם השאטל לחניון ומשם עם הרכב בחזרה לאוקהרסט ושוב, בדרך, קויוטי יפהפה בצד הדרך. נסענו לרדיו שאק, שם קנינו כרטיס רפיל של טימובייל, כדי להרחיב את החבילה של הטלפון של צחי כך שתכלול גם שיחות חינם לישראל. מסתבר שאפשר לעשות הכל בטלפון חוץ מאשר לשלם באמצעות כרטיס האשראי שלנו. הפתרון הוא לקנות כרטיס רפיל, שמהווה בעצם תשלום לטימובייל שיכול לשמש לכל צורך ועניין.
זהו. חזרנו לחדר לערב שקט של משחק בפליימוביל לילדים, מחשב לנו וסידורי אריזת מזוודות לקראת העזיבה מחר. נראה שהשבוע וחצי הבאים לא יהיו לפי התכנית המקורית. אנחנו מנסים להשיג תרופה מסויימת מאז שהגענו ומסתבר שזה ממש לא פשוט. כדי לקנות תרופות מיוחדות, צריך לתת את המרשם בבית המרקחת ולחכות כשבוע עד שהמוצר יגיע. אין אפשרות להציג את המרשם בסניף אחד ולקבל את המוצר במקום אחר. אין אפשרות לפקסס מראש את המרשם. אין אפשרות לעשות כלום חוץ מאשר לעבוד by the book. אלו הקטעים בהם אנחנו נזכרים למה הכי טוב בארץ. המערכת כאן נוחה ברובה, אבל חסרת גמישות לחלוטין.
לא אלאה בפרטים, אבל מחר, במקום לנסוע ישירות למונטריי כמתוכנן, אנחנו נוסעים קודם לסן פרנסיסקו לאסוף מרשם חדש ומשם למונטריי ללינה… אחר כך יתכן ונאלץ להוריד ימים מתוכננים מכביש 1 ולבלות זמן רב יותר בלוס אנג'לס… אבל, עוד חזון למועד.
לסיום, רציתי לומר תודה על כל התגובות החמות! אני קוראת את כולן והן מחממות לב – תודה, תודה, תודה!
טניה, לא דובים ורק יער…. סנאים רבים, שלושה קויוטי בסה"כ וכמה צבאים וזהו 🙁 השתתפנו בהרצאת ריינג'ר על נושא הדובים ומסתבר שהם עושים עבודה מצויינת בהרחקת הדובים מבני האדם.
נקווה שעוד נראה דובים בטיול הזה, יש לנו עוד חמישה חודשים לנסות.
היי ענת,
התודות מגיעות לך! העדכונים מהשטח עוזרים מאוד למתכננים והתמונות מה לומר… משלימות את התמונה (-:
אני מוצאת את עצמי פותחת את תיבת המיילים בצפייה למצוא קישור לבלוג שלך… (-:
תמשיכו להנות ולכייף.
עפרה
ואף מילה על דובים???
😉
איזה כיף לא ראיתי את התמונה המדוברת בטח בדרך, ויופי שהחלטתם להאיט הקצב ולהנות בלהיות במקומות, צחי שמרו על עצמכם , לאט עם ההרפתקאות, אצלנו הכל נהדר, ורגיל.
אני נכנסת שוב לבדוק מה צחי שלח,נשיקות חיבוקים , התקשורת הזאת באמת עוזרת להעביר את הזמן בגעגועים אבל בקלות ללא דאגה מוגזמת….