לפני כחודשיים חזרנו מטיול קצרצר באיטליה. הוא לא היה מוצלח במיוחד, אבל החלטתי בכל זאת ששווה לשתף בחוויות, גם כאלו שאינן מוצלחות. לקחים יש מכל חוויה, טובה או פחות טובה, וכדאי לפעמים לזכור שטיולים זה לא רק נופים מדהימים ובילויים. זהירות, פוסט ארוך לפניכם!
אתחיל מהסוף, שגם יהיה עיקר הפוסט:
הטיול הסתיים בקרסול שבור והטסה מיוחדת בחזרה לארץ. אני היום בדיוק חודשיים אחרי התאונה וחמישה שבועות אחרי הניתוח לאיחוי הקרסול. עדיין בתהליך החלמה, איטי ממה שחשבתי שיהיה, אבל בסך הכל כבר במצב טוב. תיכף אספר לכם הכל על איך הצלחתי לשבור את הקרסול בטיול בפיאמנטה ואיך חזרתי מלב היער בשמורת הטבע עד לבית.
קודם כל, קצת על הטיול עצמו.
מה תוכנן לטיול לאיטליה ולמה
הטיול הזה היה מסוג ה"יש כרטיסים ממש זולים באיזי ג'ט, אז בוא נקנה ואז נראה מה עושים עם זה". כך מצאנו את עצמנו עם כרטיסים למילאנו לתחילת חודש אפריל. בחנו המון אופציות לטיול הזה. פחות התחשק לנו להכנס לערים הגדולות אז החלטנו לשכור וילה באיזור לייק קומו ולעשות טיולי כוכב משם. אולי אפילו עד מרגלות האלפים, בכפוף למזג האוויר.
יום לפני הטיסה, התיישבנו לבחון את מזג האוויר והמצב לא היה מדהים. תחזית גשומה לכל אותו השבוע לצפון איטליה, כולל שלג באלפים. אוף. המחשבה על לבלות חמישה ימים די סגורים בוילה כי אי אפשר ממש לטייל בחוץ, לא ממש קסמה לנו.
את הוילה אפשר היה לבטל ללא קנס וכבר שקלנו לבטל את הטיול כולו. אבל אז התעמקנו קצת יותר בתחזית וגילינו שמזג אוויר נעים צפוי בחלקו הדרומי של מחוז פיאמונטה, רק כשעה וחצי דרומית לשדה התעופה של מאלפנסה במילאנו. לא ממש ידענו מה יש לעשות בפיאמונטה, אבל החלטנו שגם סיורים רגליים סתם ככה באיזורים כפריים וירוקים יהיה נחמד.
בחרנו לנו וילה חדשה, הפעם ליד העיר העתיקה ASTI ויצאנו לדרך, ממש בלי שום תכניות גרנדוזיות לראות פלאי עולם. סתם לבלות חמישה ימים רגועים באיזורים הכפריים של איטליה.
מה עשינו בטיול
בשדה התעופה קיבלנו פורד פוקוס סטיישן. קטנה וצפופה למדי לגבוהים שלנו, אבל לפחות יש מקום לארבע הטרוליז בלי בעיה. לקחנו את הרכב ויצאנו אל הוילה ליד אסטי. אחרי שעה וחצי, הגענו לבית כפרי מקסים מחוץ לעיר עצמה. הבית פועל במתכונת B&B בקיץ, כך שיש בו שלושה חדרי שינה שלכל אחד מהם שירותים ומקלחת נפרדים. יש איזור מרכזי מאד גדול, שכולל מטבח מאובזר ושלושה שולחנות אוכל, שם מוגשת ארוחת הבוקר לאורחים בקיץ.
אנחנו קיבלנו את כל המקום לעצמנו והוא היה ההיילייט של הטיול. וילה מפנקת, עם שלושה חדרי שינה מאובזרים, כל אחד עם מקלחת ושירותים מרווחים משלו. המטבח מלא בכל טוב, ועל השולחן חיכו לנו נקניק סלמי, חריץ גבינה, אגוזי לוז מקומיים קלויים, עוגיות מאפה בית, מיץ מישמשים, ובקבוק יין.
בעלת המקום קיבלה אותנו בכניסה. אישה מקסימה כל כך שממש התאפקתי לא להפרד ממנה בנשיקה כשעזבה אותנו אחרי התדרוך. התדרוך כולו באיטלקית אגב. היא לא מדברת מילה באנגלית. בין האיטלקית הרעועה שלי לגוגל טרנסלייט הסתדרנו לא רע. את כל המעדנים שחיכו לנו מכין בעלה בחווה שלהם. הבית היה שייך לאמא שלה ועכשיו הוסב לאירוח.
הנה קישור לוילה באייר.בי.אנד.בי. תוכלו לראות שם תמונות ואפילו לקרוא את הביקורת שלנו. אם אתם עדיין לא רשומים באתר, אשמח אם תוכלו להרשם דרך הקישור שלי. כך תקבלו הנחה בהזמנה הראשונה, ואני אקבל קרדיט שאוכל לנצל בהזמנות עתידיות.
כתבתי כבר הרבה על הוילה ועוד אף מילה על הטיול עצמו. ובכן, יש ביטוי באנגלית – It was nothing to write home about והוא מתאים במיוחד לטיול הזה. ביקרנו בעיר אסטי עצמה, כולל בכמה מוזיאונים קטנים שיש בה וטיילנו במסלולים רגליים באיזור. יום אחד הקדשנו לנסיעה לטורינו וביקור בה. זהו בערך. טיול נינוח. לא מתלוננת, כמובן. יש דברים קשים יותר מאשר לבלות חמישה ימים בפיאמונטה, אבל גם לא היה שום דבר מסעיר במיוחד.
עד היום האחרון.
אז איך שברתי את הרגל
ביום שלפני הטיסה, היום האחרון לטיול לכל צורך ועניין, החלטנו לטייל קצת בשמורת טבע ליד אסטי. שמורה קטנה ולא ממש מעניינת, כך שאני אפילו לא זוכרת את שמה. סתם משהו שמצאתי באינטרנט. עשרים דקות נסיעה מהוילה, כשברקע פסגות האלפים בוהקות משלג טרי.
חנינו בתחילת השביל והתחלנו בהליכה. החורש מקסים. האוויר צלול, העצים מלבלבים, רק אנחנו והיער מסביב. באמת נחמד מאד.
אין בוץ על השביל, למרות שירד קצת גשם ביום שלפני. בערך קילומטר וקצת לתוך המסלול, השביל פונה לא רק ימינה אלא גם למטה. מדרון תלול למדי לפנינו.
התחלנו לרדת במדרון, אבל מה שלא ידענו ולא נלקח בחשבון, היה שמתחת לשכבה דקיקה של חול צהבהב ויבש למקרה, הסתתרה שכבה עבה של אדמת חימר חלקלקה מאד. המדרון היה לא עביר לחלוטין. רצה הגורל והייתי הראשונה לפסוע ולגלות את זה באמצעות החלקה מרהיבה על הקרסול הימני שהתעקם אחורה בקול ריסוק ענוג.
היה לי ברור שטוב לא יצא מרעש מוזר כזה מהקרסול. אולי רצועה שנקרעה, אולי נקע חמור, אין לדעת. לקום מהמדרון היה לא פשוט בכלל, אבל בעזרת שלושת הגברברים שלי, הצלחתי לחזור קצת אחורה ולהתיישב להערכת נזקים. אגב, בינתיים הגיעו זוג טיילים אמיצים ורציניים יותר. הם ניסו גם לרדת, יותר בזהירות ממני. אמנם לא נראה ששברו משהו, אבל הכריזו על המידרון כעל בלתי עביר בעליל וחזרו לאחור.
מכאן התחיל מסע יסורים של קפיצה על רגל אחת, כשאני נעזרת בצחי ובבנים, עד לנקודה בשביל שהערכנו שאפשר להכניס אליה את הרכב. צחי הפגין כישורי נהיגת שטח מרשימים בפורד פוקוס הקטנה והצליח להגיע עד אלי וכך נחלצנו מהיער עצמו.
אחרי התיעצות קצרה עם חבר שהוא פרמדיק וסטודנט לרפואה עם נטיות אורטופדיות (תודה, תומר!), החלטנו שלא כדאי להזניח וניגשנו למיון בבית החולים של העיר אסטי. למרבה ההפתעה, בית חולים איזורי בצפון איטליה התגלה כמו משהו מתוך שנות השבעים של ישראל. חדר המתנה מדכא ותורים ארוכים ואיטיים להחריד. הכל מיושן. שום דבר לא ממוחשב. במשך ארבע שעות חיכינו רק עד שראינו את הרופאה במיון בפעם הראשונה. ואז עוד שעה המתנה לצילום רנטגן ועוד שעה המתנה לפיענוח.
רק אחרי שמונה שעות יצאנו מבית החולים עם אבחנה של שבר בקרסול ואולי נזקים נוספים לרצועות. גיבסו את הרגל באופן שמאפשר טיסה ואמרו להגיע לבית חולים ישראלי בהקדם, כדי לשקול ניתוח.
איך חזרנו מאיטליה לישראל
הגעתי לחלק המעניין מבחינתכם. כלומר, החלק שבגללו כתבתי את הפוסט, כי למדנו דברים בתהליך ששווה להכיר ולדעת.
מבית החולים חזרנו לוילה, שם חיכו לנו הילדים. אני עם גבס והנחיות לא לדרוך על הרגל ולהגביה אותה עד כמה שיותר. מחר בבוקר טיסה. מה עושים?
עיקר הבעיה בראייתי, היתה שדה התעופה עצמו. מחזירים את הרכב ואז מה? הרי לא אוכל לקפץ לי על רגל אחת לאורכו ולרוחבו של שדה התעופה. צריך לבקש שיארגנו כיסא גלגלים בשדה. בדקתי באתר של השדה ושם כתוב היה שסיוע לנכים צריך לארגן דרך חברת התעופה הרלבנטית ולא ישירות מולם.
אוקי. באתר של איזי ג'ט היה כתוב שמי שצריך סיוע בנגישות צריך לבקש את זה לפחות 72 שעות לפני הטיסה. ובכן, טאף לאק, את הרגל שברתי רק 24 שעות לפני הטיסה. התקשרתי לאיזי ג'ט, ולבסוף הצלחתי להגיע למי שאחראי שם על הנגישות ברגעים האחרונים לפני תום שעות המענה הטלפוני שלהם.
נציגה לא סימפטית במיוחד הודיעה לי ששירותי נגישות אפשר לתת רק למי שהזמין מראש מקומות עם מקום אקסטרה לרגליים. למה? ככה. כנראה שמניחים שנכים יבחרו בכיסאות הללו. הטיסה מלאה ולשדרג למקומות הללו כבר אי אפשר, כך שמבחינת איזי ג'ט, אין מה לעשות. אני אחראית להגיע למטוס בעצמי ולהסתדר בכיסא שלי. הציעו שנפנה במקום בשדה לשירותי נגישות ושם אולי יוכלו לסדר לנו כיסא גלגלים אד-הוק.
בשלב הזה כבר עדכנתי את המשפחה בבית לגבי האירוע ואחי הציע שאפנה למוקד של הביטוח. היות והטיפול בבית החולים באיטליה היה חינמי לגמרי, לא עלה על דעתי שהביטוח אמור להיות מעורב. ובכן, טעיתי.
איך הפעלנו את ביטוח הנסיעות
מסתבר שביטוח רפואי לנסיעות לחו"ל כולל הטסה בחירום, ולא מדובר רק במקרים קשים בהם צריך הטסה באלונקה, כמו שחשבתי לתומי. התקשרתי למוקד של הביטוח לברר מה אפשר לעשות. ביטוח סטנדרטי של "כללית חו"ל" דרך קופת החולים, שהוא בעצם ביטוח של חברת הראל. אני לא חובבת גדולה של חברות ביטוח, כך שלא היו לי הרבה ציפיות. הופתעתי לטובה.
הנציגה החביבה פתחה מיד תיק פניה ואמרה שבכפוף לאישור הרופא שלהם, הם יסייעו לי במציאת טיסה חלופית שתכלול גם שירותי שדה נלווים. הטיסה החלופית תהיה כזאת שמאפשרת הרמת רגל במהלך הטיסה, בהתאם להנחיות הרפואיות.
בשלב זה, העברנו לנציגה את שלל המסמכים הרפואיים מבית החולים האיטלקי. היא אמרה שבדרך כלל צריך גם לתרגם מסמכים שאינם באנגלית, אבל היות והטיסה למחרת ודי ברור מהצילום הנלווה שהרגל שבורה, יעבירו במיידית לאישור רופא. עד הבוקר תהיה תשובה ויהיו איתנו בקשר.
מה שכן, הביטוח מאפשר טיסה חלופית לנפגע ולמלווה אחד. היות והבנים שלנו כבר לא ילדים קטנים, הביטוח לא מכסה טיסה חלופית גם עבורם, אבל גם כאן, הנציגה אמרה שתנסה לברר ולראות מה אפשר לעשות. מה תהיה הטיסה החלופית? את זה עוד אי אפשר לדעת. רק אחרי אישור רופא, מעבירים את הפנייה לסוכנות הנסיעות שלהם שמתחילה לחפש טיסות.
שומרים את כל האופציות פתוחות (או לפחות מנסים)
אחרי לבטים רבים (מאד!), החלטנו לא לוותר על טיסת איזי ג'ט למחרת. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, רציתי בעיקר להגיע הביתה כמה שיותר מהר. הייתי מוכנה גם לשבת על הכנף של המטוס, העיקר הביתה. בסופו של דבר, מדובר בטיסה קצרה ובטח נסתדר בינינו כך שהחבר'ה שלי יעמדו חלק מהדרך ואני אוכל להרים את הרגל. או משהו כזה.
ואם לא, אז לפחות שהבנים יטוסו. אמנם מעולם לא טסו לבדם, אבל בכל זאת כבר לא ילדים קטנים. בגיל 15 ו-17 כבר חוו הרבה טיסות ומבחינתם לא היתה בעיה לטוס בלעדינו. לפיכך הוחלט שנגיע לשדה בזמן ונקווה לטוב. במקביל, עדיין בקשר עם חברת הביטוח לראות מה אפשר לעשות מצידם.
כך נסענו בחזרה לשדה, מלאי חששות. חנינו ליד הטרמינל בחניה קצרת-מועד וצחי נכנס לחפש כיסא גלגלים. בדלפק של איזי ג'ט דווקא היו נחמדים וקראו לאחראי הנגישות שהגיע עד הרכב עם הכיסא. מסתדר שבשדות תעופה לא מקבלים סתם כיסא גלגלים, אלא כיסא עם מלווה. כל עוד אתה ישוב בכיסא, חייב להיות מישהו מטעם השדה שמסיע אותך.
הגעתי לדלפק של איזי ג'ט בכיסא שלי ובינתיים צחי הלך להחזיר את הרכב. הנציגים התחילו לעבור על הניירת ובישרו לי שגם אם אני מוכנה לשבת על הכנף, הם לא יוכלו להטיס אותי. לאיזי ג'ט יש מדיניות ברורה לפיה לא מטיסים אדם ששבר עצם ב-48 השעות שקדמו לטיסה.
יש לזה היגיון רפואי מסויים. אחרי ששוברים עצם, יש סיכון מוגבר לקריש דם שעלול לגרום לתסחיף ריאתי. טיסה מגבירה את הסיכון אפילו יותר. כדי לשפר את המצב, בבית החולים האיטלקי כבר נתנו לי זריקה של נוגדי קרישה וציידו אותי במזרקים לימים הבאים, עד שנגיע לבית חולים ישראלי. זה לא עזר מבחינת איזי ג'ט – נו טיסה פור יו.
נפרדים מהילדים
כיוון שהאופציה לטיסה חלופית עבורי היתה על הפרק ממילא, היינו די מוכנים לעניין. אפילו כבר איתרתי יום קודם ישראלים שיהיו בטיסה ותיאמתי שישימו עין על שני "הקטנטנים" שלי.
הילדים יצאו להרפתקה שלהם, טיסה ראשונה בלי ההורים ואנחנו נשארנו בשדה, מחכים לשמוע מהביטוח. בינתיים כבר עדכנו אותנו שברמה העקרונית, הכל מאושר. חיכינו רק לשמוע מה תהיה הטיסה החלופית. הנוהל הוא כזה – הסוכנות של הביטוח מוצאת טיסה חלופית ומעבירה לך לאישור. אם מתאים, רצים עם זה הלאה. אם לא, הם יחפשו טיסה אחרת עבורך.
כבר דמיינתי טיסות מעיקות עם קונקשן בעוד שלושה ימים. זה היה מדכא למדי, במיוחד בשילוב הלא מלבב של לדאוג לילדים שיצאו לדרך לבדם ולשבת בשדה התעופה בלי יכולת לזוז.
סוף סוף טיסה
לשמחתנו הרבה, הסתבר שלא רק שלאל על יש טיסות ישירות מהשדה במאלפנסה לישראל, יש טיסה כזו עוד באותו הלילה ויש בה מספיק מקומות כדי לרכוש עבורי שלושה מושבים צמודים! הקלה גדולה!
חיכינו בסבלנות עד השעה היעודה ואז עברנו מהטרמינל של איזי ג'ט לטרמינל של אל על, בסיועו של נהג מונית איטלקי חביב מאד. אמנם לא היה זול, אבל הוא היה כל כך מקסים וניסה כל כך לעזור שזה היה מחמם לב.
הטרמינל הזה היה גדול הרבה יותר. כאן כבר חיכה לי נציג עם כיסא גלגלים חשמלי מפואר. התהליך היה חלק ומסודר, עד המטוס עצמו, שם דילגתי על רגל אחת עד לשורת הכיסאות שלנו. הייתי כבר עייפה כל כך שלא עניין אותי כלום – רק להגיע הביתה. טיסת לילה חסרת אירועים וטוב שכך ואחריה – סוף סוף בארץ!
הילדים כבר היו בבית מזמן, שמחים וטובי לב. אחי דאג להם ואסף אותם מהשדה הביתה. אנחנו הגענו הביתה, שמנו מזוודות ומיד נסענו למיון בבית החולים שיבא. רמה אחרת לגמרי מזו של המיון באיטליה. סט צילומים איכותי יותר ובדיקת סיטי גילו שלושה שברים ולא אחד ומשם התחלנו את מסע הטיפולים והשיקום שעדיין רחוקים מלהסתיים.
לקחים וטיפים
למדתי הרבה מכל החוויה ויש לי לקחים לשתף בהם.
1. ביטוח רפואי זה חשוב
למרות שהטיפול בבית החולים באיטליה היה חינמי לגמרי, הביטוח הופעל ותרם רבות לסיום החיובי. אני לא מתכוונת לעלויות הכספיות דווקא. את אלו יכולנו לספוג אם היינו חייבים וגם היינו יכולים להתארגן בכוחות עצמנו על טיסות חלופיות אם היינו צריכים. ועדיין, העובדה שיש מוקד מאוייש בנציגות מקסימות, שעשו את כל הסידורים עבורנו, היתה נפלאה. במצב הפיזי והנפשי שהייתי בו, להתחיל לטפל בטיסות היה פחות נוח.
2. חלית? נפצעת? לך לרופא
אחרי שיצאנו מהיער, התפתינו מאד לוותר על הגעה למיון. כולה החלקה בשביל, בטח איזה נקע. אולי רק נקנה תחבושת אלסטית ונמשוך ככה עד הארץ?
אז זהו שלא. למזלי, חברים שמבינים עודדו אותנו לגשת למיון. ולמרות שזה הרגיש שם נצח והיה מייגע, זה היה חשוב. איבחון השבר, הקיבוע המקצועי הראשוני והזריקות של נוגדי הקרישה כולם היו חיוניים במקרה הזה. אם אין לכם חברים רופאים להתיעץ איתם, אז טלפון למוקד של הביטוח יכול גם לעזור. כבר עשיתי את זה בטיולים קודמים בארה"ב. הם מעבירים לרופא של הביטוח שיכול לעזור לכם להעריך את המצב ולכוון לסוג הטיפול. בכל מקרה, לא להזניח ולהתחיל טיפול כשצריך.
3. יש אנשים טובים לאורך כל הדרך
בין התאונה עצמה ועד שהגענו הביתה, עברו יום וחצי לא פשוטים בכלל. לכאבים ולהגבלה בתנועה נוספו המתח והחרדה של ההתארגנות לחזרה, כולל הפרידה מהילדים וחוסר הודאות לגבי הטיסה.
ועם כל זאת, גילינו אנשים נפלאים בדרך.
החל מבעלת הדירה, שהיתה אמפתית ומקסימה וקיבלה בהבנה את העזיבה הפחות-מאורגנת-מהרגיל שלנו. דרך שלל אנשים נחמדים באיטליה, שעזרו לסחוב, להזיז, ללוות ולקדם אותנו במסע. כמובן, קבוצות ישראלים שהציעו סיוע מכאן ועד הודעה חדשה. אם היינו נאלצים להשאר במילאנו עוד יממה או שתיים, כבר נמצאו לנו מלווים ומארחים. זרים גמורים שמושיטים יד לעזרה על סמך פוסט בקבוצה בפייסבוק. וזה באמת מחמם אל הלב ועוזר מאד.
וכמובן, המשפחה והחברים בארץ, שתמכו ועזרו על כל צעד ושעל, בסידורים, הסעות, ארגונים, סיוע בבית החולים ומה לא. כשהגענו לארץ, הילדים כבר היו מאורגנים בבית וחיכה לי כיסא גלגלים בדירה שחבר תרם ואחי הביא, שבעזרתו התניידנו מיד לשיבא להתחלת טיפול.
זהו. פוסט ארוך, כמובטח. אני כבר בשיקום, אחרי ניתוח קיבוע לשבר. אלו היו חודשיים מייגעים אבל יש המון אור בקצה המנהרה והקצה הזה קרוב מתמיד. תודה שקראתם עד כאן!
הרבה בריאות וטיולים מוצלחים.
בלוג מרשים ומעורר השראה
(אם אינני טועה הוא שינה עיצוב מהפעם הקודמת שראיתי אותו לפני מס' חדשים?…)
תודה! שינינו עיצוב בשנה האחרונה – אז יש מצב 🙂