טיול למערב ארצות הברית

כבר כמה שבועות שאני חושבת על פוסט סיכום לטיול. יש לי הרבה תובנות, חלקן התפתחו אט אט בחודשים שעברו מאז שחזרנו לארץ. הפוסט הזה יגיע בקרוב, אבל בינתיים, המלצות לטיול אביב במדינת קולורדו, המבוססות על חוויותינו האישיות. למה קולורדו? כי מישהי מאד נחמדה ביקשה ממני היום, אז החלטתי כבר לכתוב את הפוסט הזה. מתכננת פוסטים דומים למדינות האחרות בהן ביקרנו.

המסלול שלנו בקולורדו -

לינה לילה קודם בקורטז ואז -

8 יוני – פארק מסה ורדה (לינה בדורנגו)

9 יוני – רפטינג בדורנגו (לינה בדורנגו)

10 ביוני – נסיעה בכביש 550: ביקור במכרה זהב בעיירה סילברטון, מפלי בוקס קניון ביוריי (לינה במונטרוז)

11 ביוני – הקניון השחור של הגניסון, מוזיאון שבט היוט (לינה במונטרוז)

12 ביוני – נסיעה לאיזור אספן, ביקור בפארק מערת קרח ונסיעה דרך האינדפנדנס פאס דרומה (לינה בסליידה)

13 יוני – ביקור ברויאל גורג' (לינה בקולורדו ספרינגס)

14 יוני – קולורדו ספרינגס, עלייה לפסגת פייקס פיק, ביקור בגרדן אוף דה גודס (לינה בקולורדו ספרינגס)

15 יוני – ביקור בבסיס ח"א פיטרסון בקולורדו ספרינגס (לינה בדנבר)

16 יוני – יום "סידורים" ומנוחה (לינה בדנבר)

17 יוני – ביקור ב- Wild Animal Sanctuary בדנבר ומפגש עם חברים (לינה בברת'ד – פרבר צפונית לדנבר)

18 יוני – פארק רוקי מאונטיין – Fern Lake trail (לינה בברת'ד)

19 יוני – יום בילוי עם מארחים בברת'ד (לינה בברת'ד)

20 יוני – ביקור נוסף בפארק רוקי מאונטיין – נסיעה בטרייל רידג' רוד ועזיבת קולורדו (לינה בעיירה בוויומינג)

סה"כ כמעט שבועיים בקולורדו והנה מפת המסלול:

את הסיכומים המפורטים והתמונות תוכלו לקרוא כאן. מידע כללי על קולורדו ועל אטרקציות בקולורדו תוכלו לקרוא כאן.

ועכשיו לתובנות, במבט לאחור -

קולורדו מדינה יפהפייה, מהיפות שהיינו בה בטיול. לא רק הפארקים הלאומיים שלה, וביחוד פארק רוקי מאונטיין, אלא איזורים שלמים במדינה נראים כולם, לפחות בחודש יוני בו היינו, כמו פארק לאומי אחד גדול. איזור הרי סן חואן, מדורנגו ועד מונטרוז, יפהפה, ונסיעה בכביש 550 מומלצת בחום (רק בזהירות). גם האיזור של ההרים המקיפים את אספן מקסים ולו היה לנו זמן רב יותר, שם הייתי בוחרת להוסיף ימים. יש שם לא מעט אתרי סקי, גם באספן עצמה וגם בעיירות סביבה, כך לא מדובר באיזורים זולים במיוחד, אבל בחודשים בהם אין שלג, יש בהם הרבה מה לראות.

קולורדו היא מדינה ספורטיבית באופייה (לפחות מבחינת הסטטיסטיקות). היא מציעה שפע פעילויות לחובבי ספורט, החל ממסלולי הליכה יפהפיים, מסלולי אופניים ארוכים, שיט באגמים ורפטינג בנהרות, וכלה בענפי ספורט אקסטרימיים יותר.

דירוג אישי מאד של המקומות בהם היינו בקולורדו:

לא לוותר: פארק רוקי מאונטיין, כביש 550, הקניון השחור של הגניסון, איזור אספן והאינדפנדס פאס.

נהננו מאד: פארק לאומי מסה ורדה, רפטינג בדורנגו, מוזיאון ח"א בקולורדו ספרינגס (לא לוותר על הסיור המודרך),  Wild Animal Sanctuary, מפלי הבוקס קניון ביוריי, פייקס פיק

גם נחמד: ביקור במכרה זהב בסילברטון, גרדן אוף דה גודס, מוזיאון שבט היוט, הרויאל גורג'

זהו, תם וכמעט נשלם הדיווח. נשאר רק לסגור פינות אחרונות ולספר על הטיסה בחזרה הביתה, שכללה עצירה של כמה שעות באמסטרדם.

היום שלפני הטיסה, הוא היום ה-164 לטיולנו, חלף ללא אירועים מיוחדים או "תיירותיים". צחי והבנים נשארו בחדר ואני ביליתי את חלקו הראשון של היום בקניות במרכז קניות גדול במאונטיין ויו הסמוכה. כולנו היינו די מתוחים – המחשבה על החזרה הביתה מוזרה ומלחיצה. החצי השני של היום הוקדש לאריזה – יצאנו עם מזוודה אחת לארה"ב וחוזרים עם לא פחות משבע מזוודות. קצת חששתי מבעיות של משקל יתר, ועל כן קניתי גם צ'ימידן שמיני שהוחזק מקופל בתוך אחת המזוודות – למקרה הצורך. האריזה לקחה כמה שעות טובות – מוזר כמה קל לארוז לקראת נסיעה של חצי שנה וכמה קשה לארוז לקראת החזרה.

למחרת בבוקר, צחי עוד הספיק לצאת לרוץ, וטוב שכך. אני ארגנתי את השוונצים של האריזה ובשעה עשר התפנינו כולנו מהמלון. בדרך לשדה, עוד עברנו בכמה חנויות במרכז קניות סמוך לקניות ממש ממש אחרונות…

הטיסה שלנו היתה אמורה להמריא ב-15:50 ואת הרכב קבעתי להחזיר ב-12:00 בצהריים. קצת הצטערתי על כך שלא לקחתי שעה או שעתיים מאוחר יותר – למה לבזבז כל כך הרבה זמן בשדה כשאפשר היה לעבור בעוד חנות. בדיעבד, איזה מזל היה לנו עם העניין הזה…

החזרת הרכב היתה קלה יחסית. העובד של חברת דולר התפעל מהקילומטראז' המכובד שצברנו בחודשיים, עזר למצוא עגלות ואפשר לנו לפנות את הרכב בניחותא מכל המזוודות. במהלך החודשיים החלפנו שמן ברכב פעם אחת והיינו אמורים להתקזז על העלות. הבעיה היחידה – לא חשבנו על זה קודם והחשבונית ארוזה אי שם באחת מבין שבע המזוודות. מה עושים? ניגשנו לחלון המשרד והסברתי את הבעיה. שאלתי אם אפשר יהיה לשלוח מאוחר יותר בדואר. הנציגה החביבה הסבירה שיהיה קשה להם לארגן החזר לאחר שכבר גבו מאיתנו ומעדיפים להתקזז במעמד החזרת הרכב. לפיכך, פשוט שאלה אותי כמה עלתה החלפת השמן, קיבלה את עדותי בעניין וויתרה על הצגת החשבונית, לפנים משורת הדין.

מאיזור השכרת הרכבים נסענו ברכבת הפנימית אל הטרמינל, מצאנו בקלות את הדלפק של KLM והתחלנו בצ'ק אין. לא היה תור בכלל, והנציגה המקסימה שעוזרת בצ'ק אין במחשב שמחה לגלות שאנחנו מישראל. היא יהודיה מקומית שלמדה עברית במשך כמה שנים וקצת תרגלה עלינו "בבקשה" ו"תודה". אף מזוודה לא חרגה במשקל ודי מהר שילחנו אותן ואז, כשנתנו בידינו את הבורדינג פאס, פתאום הבנתי שהיה שינוי בשעת הטיסה! כנראה שערב קודם הסתכלתי באימייל לא מעודכן ומאז היה שינוי. במקום להמריא ב-15:50, הטיסה ממריאה ב-14:00 ופתאום אנחנו מגלים שנשאר זמן מועט מאד – עוד עשרים דקות ומתחילים את העלייה למטוס!

מזל שלא בנינו על קניות בדיוטי פרי. מיהרנו קדימה, עברנו מהר יחסית ובשלום את הבידוק הביטחוני והגענו לשער המתאים, אחרי עצירה קצרה לקנית חטיפים לילדים לדרך (במחירים מופקעים שגרמו לי להצטער על ההחלטה לותר על ביקור בסייפווי בבוקר). בשער העלייה למטוס, גילינו את אותה יהודייה חביבה מהצ'ק אין שהציעה לנו לעלות ב-pre-boarding בתור משפחה עם ילדים. למרות שהכלל הוא לגבי ילדים מתחת לגיל חמש, מסתבר שב-KLM גמישים בעניין. כך עלינו בין הראשונים למטוס, יחד עם עוד כמה משפחות עם ילדים ועם נוסעי המחלקה הראשונה.

הטיסה היתה נוחה יחסית, אם כי היתה תחושת צפיפות בין הכסאות. מערכת ה-VOD מעבירה מהר את הזמן והצלחתי אפילו להתקדם מאד בפרוייקט הסריגה שלי. שוב קיבלנו המון ארוחות, חטיפים ושתייה לאורך הטיסה ובסך הכל היה בסדר גמור, למעט העובדה שלא הצלחנו לישון. מהר מאד השמש שקעה וטסנו דרך לילה קצר במיוחד אל עבר היום הבא…

נחתנו באמסטרדם בתשע בבוקר. המזוודות המשיכו לישראל בלעדינו ואנחנו יצאנו אל הטרמינל ואחרי ביקורת דרכונים נחמדה (הבודק ידע כמה מילים בעברית והיה נחמד מאד אל הילדים), יצאנו אל הולנד. את הלפטופים ותיק הטיסה נעלנו בתוך לוקרים בשדה התעופה (שישה יורו ל-24 שעות) ומשם נסענו ברכבת אל מרכז אמסטרדם.

לא היו לנו תכניות מוגדרות לביקור בעיר. שקלנו לשוט בתעלות ו/או לנסוע באוטובוס תיירים, אבל מזג האוויר האירופי עשה לנו חשק דווקא ללכת ברגל. מוזיאונים לא כל כך רצינו, והעדפנו לבלות את הזמן בשיטוט ברחובות העיר.

בין ההיילייטים של הסיור – האכלת יונים באחת הכיכרות. היונים באו והתיישבו על כל מי שפרס זרועות והציע חתיכות לחם. מיד נכנסנו לעניין והיונים כל כך התלהבו עד שהרגשתי כמו בסרט של היצ'קוק. באחד הרחובות מצאנו חנות מקסימה של מיניאטורות של משחקי מבוכים ודרקונים. ההתמחות שלהם היא בערכות לצביעת דגמים קטנים והם הציעו לכל מי שרוצה להתנסות את האפשרות לצבוע דגם. כמובן שצחי והבנים ניסו וקיבלו גם הדרכה מצוינת מאחד המוכרים.

אגב, האנגלית של ההולנדים מדהימה ומעניין היה גם לפגוש הולנדים שיודעים עברית, לפחות קצת. בבית הקפה, כשביקשתי לשלם, המוכרת ענתה בעברית "שבע שמונים"… דגמנו גם צ'יפס הולנדי טוב ונקניקיות הולנדיות מגעילות ביותר וכמובן פאי תפוחים. מדהים עד כמה המקום שונה מארה"ב – פתאום הקפה טוב, אבל הכמות קטנה ובכלל אין פה רפילים…

אחרי כמה שעות של שיטוטים מהנים בעיר, התחלנו להתעייף. בשעה ארבע החלטנו שהספיק לנו ונסענו בחזרה לשדה התעופה. את השעות הנותרות עד הטיסה העברנו בנימנומים על הספסלים ליד השער. תהליך העלייה למטוס היה פחות סימפטי כאן. אחרי הבידוק הביטחוני, נאלצנו להמתין עם עוד כמה מאות נוסעים באיזור מצומצם בשטחו, כשרק למעטים יש מקום ישיבה. מזל שמצאתי לילדים שני כסאות שם, כי הם היו שפוכים לגמרי, אחרי יותר מ-24 שעות ללא שינה. ניסיתי שוב את עניין העלייה המוקדמת למטוס ושוב אפשרו לנו לעלות בין הראשונים – מה שעזר מאד לילדים.

הטיסה לישראל היתה קצרה ונעימה. בחרתי מראש כסאות שהומלצו על ידי סיט גורו, כך שלפחות לכסא אחד היה יותר מקום ברגליים. למרות שהיה נוח יותר, עדיין לא הצלחנו ממש לישון, אבל לפחות מדובר בטיסה קצרה.

לאחר הנחיתה, הסתבר שאחת המזוודות לא הגיעה איתנו. גם כשנסענו לסן פרנסיסקו קרה אותו הדבר, אלא ששם חיכה לנו נציג של KLM, התנצל, החתים אותנו במקום על איזה טופס ומסר לנו את הפרטים שלנו ולמחרת המזוודה התייצבה אצלנו במלון. בישראל זה עובד אחרת. ל-KLM אין פה נציגות בשדה ואיזו חברה בשם לאופר מטפלת בענייני איתור כבודה עבורם ועבור כמה חברות אחרות. הסתבר שלעוד עשרות נוסעים חסרו מזוודות, וכך נאלצנו להתגודד ב"אל-תור" ישראלי במשך לא פחות משעתיים, כשכולנו במצב צבירה בעייתי מאד אחרי יותר משלושים שעות ללא שינה… לא ארחיב את הדיבור, אבל כיף גדול זה לא היה.

זהו, אחרי נסיעה ברכבת ישראל, נפגשנו עם סבא ודוד אורן שבאו לאסוף אותנו בשני רכבים (צריך מקום למזוודות!). החזרה הביתה היתה נעימה מאד מאד. כולם חיכו לנו, עם חלות טריות שבועז, אחיו של צחי, אפה, כולל כאלו בצורת אותיות שיצרו את השמות שלנו וחלה בצורת לב באמצע (את היוד של צחי, אבא שלו אכל בטעות לפני שהספקתי לצלם) -

זהו, תם ולא נשלם. אנחנו כבר כמה ימים אחרי הנחיתה, ואני מרגישה בתחילתו של תהליך עיבוד ועיכול החוויה שעברנו. בגדול – היה מדהים, אבל גם בהחלט טוב לחזור הביתה. אני מרגישה אסירת תודה לכל האנשים הטובים, בארץ ובחו"ל, שעזרו וסייעו ופירגנו לנו. המון תודה גם לכל קוראי הבלוג – היה כיף לשמור על קשר ולקבל פידבקים. בהמשך, אני מקווה לפרסם עוד כמה פוסטים עם סיכומים ולקחים, אבל בינתיים, אסיים עם התמונות מהדרך ומאמסטרדם -

ב-20 באוקטובר, חמישה ימים לפני מועד הטיסה הביתה, התחלנו לעשות את הדרך בחזרה לסן פרנסיסקו. רציתי מאד לנסוע בכביש 1 בקטע הצפוני שלו, ולשם כיוונו את ה-GPS. תחילת דרכנו היתה עדיין על ה-101, נופי ויפה בדרכו שלו בקטע זה של הכביש. עם סיום הטיול לנגד עינינו, ידענו שאנחנו צריכים גם להתמקד באופן כללי בשופינג, בין אם בדרך או באיזור המפרץ. נו, אז בדרך. עצרנו בעיירה Eureka, לארוחת צהריים עצלה ואיטית ואז גילינו את איזור הקניות המקומי וכמובן, התעכבנו לכמה שעות טובות. היה במקום סניף של Ross for Less, סניף של Kohl's ושל Payless Shoes ובכולם ביקרתי לעומק, כמו גם בעוד אי אלו חנויות. בקיצור, עד שיצאנו כבר הגענו לשעות אחר הצהריים המוקדמות והיינו עדיין בכביש 101.

לא ויתרנו, והמשכנו בדרכנו לפורט ברג (Fort Bragg) שנמצאת על כביש 1. קטע הכביש שמתחיל בהתפצלות מה-101 ומגיע עד החוף סיפק לי שעה של נהיגה מאתגרת וכיפית, כשהוא מתפתל בחדות בתוך יער. היה שווה להתעקש להגיע עד החוף, כי כשיצאנו מהיער חיכה לנו החוף עם שקיעה מרהיבה ביופיה. המשכנו בנהיגה עד פורט ברג, שם עצרנו בבסט ווסטרן הקרוב. המחירים באיזור הפתיעו אותי קצת, שלושה מלונות שהתקשרנו אליהם ביקשו כולם $90, שהיה נראה לי מעט גבוה לעונה. נשארנו בבסט ווסטרן ולא מאד נהננו מאד. השירות היה איטי להחריד ותקלות במחשב האריכו את זמן הצ'ק אין לכארבעים דקות מיותרות. לזה נוספו בעיות בחדר, החלפת חדר אחת ועוד דברים קטנים וקצת מעצבנים.  נו, לפחות רק ללילה.

למחרת, המשכנו בנסיעה לאורך כביש 1. עצרנו בעיירה מנדוסינו, שהתגלתה כקטנת מימדים, אבל משקפת רוח קליפורנית ניו-אייג'ית. מצאנו שם חנות צעצועים מקסימה, עם צעצועים בניחוח של פעם ושוב קנינו קצת מתנות לאלו שנשארו בבית. טיילנו קצת ברחוב הראשי וביקרנו בשוק(ון) האיכרים ואז המשכנו בדרך.

הכביש מפותל והנסיעה בו איטית למדי. הנופים אכן יפים ומזכירים מאד את אלו שבחלקו הדרומי יותר של הכביש. באחד החופים עצרנו וירדנו בשביל אל החוף, כדי לראות שוב את המים מקרוב, אולי בפעם האחרונה בטיול…

אחרי כמה שעות נסיעה, שאלנו בעצתו של הג'י.פי.אס. והסתבר שאם נמשיך בכביש 1 עד סן פרנסיסקו עצמה, מדובר בכחמש שעות נהיגה נוספות. האלטרנטיבה היתה לפנות מזרחה בבודגה ביי ולהתחבר שוב לכביש 101 וזה מה שבחרנו לעשות. כך הגענו לסן פרנסיסקו לפני החשיכה, חצינו בפעם האחרונה את גשר שער הזהב והתקדמנו לעבר המלון ליד שדה התעופה, שם בילינו את הלילות הנותרים עד לטיסה.

תמונות מכביש 1 בין פורט ברג לבודגה ביי -

את הימים האלו העברנו בקצב נינוח מאד, במיוחד את ה-18 באוקטובר, בו אני והילדים בעיקר נשארנו במלון בזמן שצחי יצא לאימון בוקר שהתפתח לכדי טרק של כחמישה עשר ק"מ על ה-coastal trail. בסיומו, הוא תפס טרמפ עם דייג מקומי שאיבד את ספינתו בצונאמי של קיץ 2011 וחזר עם נתח סלמון מעושן שנידוג על ידי אותו בחור ועושן על ידי שותפו האינדיאני.

אחר הצהריים, יצאנו עם הילדים אל הנמל ואל החוף הסמוך, בעקבות הנביחות של אריות הים. את אריות הים מצאנו משתזפים על המזחים – ניתן היה לגשת אליהם ברגל, אבל הקפדנו לשמור על מרחק בטיחות ולא להציק להם. אחר כך הסתובבנו על החוף, בחיפוש אחרי sand dollars, אותם צדפים עגולים עם הסימון היפה. אמנם מצאתי כמה וכמה ולקחתי למלון לשטוף. אחרי שראיתי שהם מוציאים די הרבה ג'יפה וקצת מסריחים לנו את המקלחת, קראתי באינטרנט שאכן מדובר בגוויות טריות למדי של יצורי ים, שצריך להשרות באקונומיקה ולהעביר כל מיני טיפולים. בצער רב, נפטרתי מהם ונשארתי רק עם התמונות -

למחרת, יצאנו לטיול יער מסכם באיזור. נסענו אל Jedidiah Smith Redwoods State Park, שהוא אחד מארבעת הפארקים המרכיבים את הפארק הלאומי. התחלנו עם השבעת ג'וניור ריינג'רים והוספת תג לאוסף, ואחר כך נסענו ב-Howland Hill Road שהיא דרך עפר נוחה ויפהפיה, אל עבר תחילת השביל של ה-Boy Scout, אחד העצים הגדולים בפארק.

מסלול הבוי סקאוט ארוך למדי, כמעט שמונה מייל, אבל נהננו מאד מההליכה ביער העבות. חלק מהמסלול עובר באיזורי רדוודס וחלק באיזורים עם עצים אחרים, מגוונים ויפים לא פחות. העץ עצמו מצוי כמה מטרים לצד המסלול, וצריך עיניים חדות, או סיוע ממטיילים אחרים כפי שהיה לנו, כדי למצוא את החץ המסמן את מיקומו.

כשסיימנו, שבנו אל החדר במלון, להתארגנויות לקראת עזיבה ותחילת הנסיעה דרומה. אז הנה תמונות אחרונות מהרדוודס -

הערה מקדימה – אנחנו בבית! הגענו כבר לפני כמה ימים ועכשיו מתחילים להתאושש לאט לאט מהג'ט לג ולארגן מחדש את השגרה הביתית. אחת החובות שאני שמחה למלא היא לסיים את הסיכומים היומיים בדיעבד, אז הנה סיכום היום ה-157, כפי שהתרחש ב-17 באוקטובר:

כל כך נהננו מהאיזור, מהיערות, החופים, האווירה והמוטל החמוד שמצאנו, שהחלטנו לתקוע יתד לכמה ימים ולנפוש לנו באיזור הרדוודס עד שנצטרך לשוב לאיזור המפרץ לקראת הטיסה הביתה.

את הבוקר החלטנו להקדיש לביקור בחוף אנדרטס, גם הוא חלק מהפארק הלאומי רדוודס. החוף קרוב מאד לעיירה קרסנט סיטי בה לנו, כך שאחרי עשר דקות ברכב, כבר חנינו והיינו בפתח השביל המוביל אל החוף. צחי ורון כבר היו מוכנים, אבל אני ודן עדיין התעכבנו, כך שהתפצלנו, בתכנון רק לכמה מאות מטרים.

אני ודן יצאנו אל השביל והלכנו לאיטנו, נהנים מהערפל השורה בין ענפי העצים לאורך השביל. ניסינו לעקוב אחרי השילוט, אבל כנראה שאיפה שהוא, אחרי עצירת שירותים בקמפגראונד המיניאטורי ליד החוף, פיספסתי את הפנייה אל החוף ולקחנו שביל אחר, שהוביל אל ה-coastal trail. השביל היה מאתגר מאד, עם עלייה בלתי פוסקת אל פסגה סמוכה. היה לי ברור שזו לא דרך מתאימה אל החוף, ולבסוף הסתובבנו וירדנו ומצאנו את השביל המתאים. שלושה כבאים שעלו בשביל מולנו אישרו את ההחלטה שלי.עד שהגענו אל החוף, צחי ורון כבר לא היו שם. ברגע נדיר של קליטה סלולרית בשני הטלפונים במקביל יצרנו קשר ותיאמנו מפגש מחודש. אגב, לאורך השבילים באיזור נתקלנו בעשרות חשופיות צהובות ענקיות הקרויות Banana Slugs.

החוף היה מקסים. ערפל מתאבך אל מול הגבעות ממול וגלים מקציפים על חול אפור וצדפים. הירידה אל החוף היא ליד שפך של נחל, שהילדים נהננו מאד לשחק לידו. במקור, רציתי לבחון את בריכות השפל המקומיות, אבל עד שהגענו השפל כבר לא הספיק (ממילא התקופה בחודש לא סיפקה שפל נמוך דיו), ולא הצלחנו להבחין אפילו בשושנות ים. עדיין נהננו מאד מהבוקר הרגוע.

בצהריים חזרנו לחדר המלון, לאחר צהריים של מנוחה, עבודה ומשחקים. הנה כמה תמונות מאיזור חוף אנדרטס:

ממשיכה בהשלמות סיכומים. רק עוד קצת יותר מ-24 שעות לסיום הטיול… היום יוקדש לאריזות וקניות, אבל אנסה בבוקר להשלים עוד כמה פוסטים כאן.

אז הנה סיכום היום של ה-16 באוקטובר -

אחד הדברים שקיוויתי לעשות היה למצוא חלקת דלעת הגונה עם מבוך תירס. מדובר בבילוי אמריקני מסורתי בעונה זו, בו מגיעים לחלקת דלעת מקושטת, בוחרים דלעת אחת או יותר הישר מהשדה (רובן כבר קטופות ובעיקר מונחות בשדה בשביל הקטע). יש אפילו pumpkin patches בתוך ערים, שם מדובר פחות בשדה ויותר במכירת דלעות. האווירה, כמובן, מאד ברוח חג ההלואין (ליל כל הקדושים), עם התפאורה המתאימה, ובחלק מהחלקות יש גם מבוך תירס.

לשמחתי, הצלחתי לאתר באינטרנט חלקת דלעת מוצלחת וכפרית לא רחוק מארקטה בה לנו בלילה הקודם. כך יצאנו בבוקר לבילוי מיוחד ומהנה ב-Christie's Pumpkin Patch. היו לא מעט מבקרים, אבל היינו התיירים היחידים מחו"ל וכנראה שהיחידים שלא יצאו משם נושאים דלעות ענקיות. נסענו בעגלת חציר רתומה לטרקטור אל החלקה עצמה. צחי והבנים בילוי במבוך התירס ונהננו מאד מאד ואני יצאתי אל השדה וצילמתי המון המון תמונות של דלעות. הדלעות מגוונות מאד, מכל הצבעים, הגדלים, המינים והסוגים. קינחנו בקפה ועוגיות שיבולת שועל שהסבתא המקומית הכינה והמשכנו הלאה בנסיעה צפונה אל עבר פארק לאומי רדוודס.

הדרך, על כביש ה-101, אפילו יפה יותר מזו שנסענו בה אתמול. שילוב של חופי אוקיינוס ויערות רדוודס בכל מקום. פארק לאומי רדוודס, מורכב למעשה מארבעה פארקים, שהיו ונותרו גם סטייט פארקס. נסענו לבקר בדרומי שמביניהם, שכביש ה-101 עובר בו – Prairie Creek State Park.

כיוון שמדובר באיזור על חוף הים, היערות הרבה יותר לחים וערפיליים. יש משהו פראי ומיסתורי ביער שם, שאהבנו מאד מאד. בניגוד ליער שראינו בהמבולדט פארק, או אפילו בביג בייסין דרומית לסן פרנסיסקו, כאן מדובר באווירת יער גשם, עם שפע צמחייה ירוקה וענקית. שרכים ירוקים ענקיים מעניקים למקום תחושה פרה-היסטורית. לא פלא שצילמו כאן בפריירי קריק סצנות מפארק היורה.

בהמלצת הריינג'רים, הלכנו את מסלול ה-Lady Bird Johnson – לופ באורך כמייל, קל להליכה ומהמם ביופיו. העצים העצומים בגדלם מופיעים מתוך הערפל והכל שקט ומיסתורי. מדהים. רצינו ללכת גם במסלול ה-Fern Canyon, אבל הגשרים על ערוצי הנחלים שם כבר הוסרו (הם מונחים בחודשי הקיץ) והדרך אל המקום היתה דרך לא סלולה שנראתה קצת רטובה מדי בשבילנו, אז ויתרנו. בדרך אל תחילת הכביש עברנו באחו האלקים – עדר יפה של אלקים גדולים רבצו שם והעלו גירה.

סיימנו את הביקור בחלק זה של הפארק בנסיעה דרך הכביש הנופי, גם הוא כביש מקביל ל-101 הנקרא Newton B. Drury Scenic Parkway. אגב, יומיים אחר כך, הכביש נסגר לתנועה עקב עץ סקויה שנפל עליו…

את היום סיימנו בעיירה קרסנט סיטי במוטל ישן ומקסים שנקרא Curly Wood. המקום עשוי כולו מעץ סקויה יחיד, בין האחרונים שנכרתו באיזור, בשנות השישים. חדרים מקסימים, מרווחים, מעוצבים ברוח שנות החמישים והשישים בסגנון רטרו מדליק, עם פאנלים של עץ סקויה בכל מקום. אמנם בלי מקרר או מיקרוגל, אבל עם קשר אינטרנט מעולה ובמחיר של $65 ללילה. אהבנו כל כך, שנשארנו עוד ועוד…

הנה התמונות מהיום -