קשיים בקליטה

והפעם לא בתחום הסלולרי.

נושא שמטריד אותי כבר כמה שנים, ועכשיו עם מקרה ספציפי חדש, שגורם לי לשבת ולהעלות את הדברים על המסך.

בשנים האחרונות, הזדמן לנו ללוות, במידה זו או אחרת, אנשים צעירים, גברים וגם אישה, שהחליטו לעשות מעשה לא פשוט, לנטוש את חייהם הלא-כל-כך-רעים בגולה לא ממש דוויה ולהגיע לישראל. אני מדברת על עלייה מארצות מערביות: ארצות-הברית, גרמניה והולנד. הצעירים הללו הגיעו מארצות עשירות, ממשפחות מבוססות, רובם אחרי תואר אקדמי אחד או יותר, חדורי מוטיבציה באופן כמעט מביך להגשים (ואני מתנצלת על המילים הגסות) את החזון הציוני.

אז בואו נראה. אנחנו מדברים על אנשים צעירים, משכילים וחדורי מוטיבציה להשתלב במדינתם החדשה ולתרום לה. אוכלוסיה שכל מדינה שפויה בעולם היתה שמחה לקבל ולשלב בתוכה. בישראל הרשמית, הם כנראה טובים בעיקר לתמונות יחסי-ציבור של ביבי על שלוש זרועותיו מקבל אותם כשהם יורדים מהמטוס. אחר כך שישברו את הראש לבד.

בשוק העבודה והדיור החבר'ה עוד יכולים איכשהו להסתדר לבד. המכשול העיקרי והקיר הראשון, הקשה והאטום מכולם בו הם צריכים להטיח את ראשם הוא הגיוס לצה"ל. פשוט כואב לראות את הילדים הטובים האלו, חדורי מוטיבציה ועתירי כישורים, נתקלים במגרסה הצה"לית. הם לא מכירים את המערכת ואין להם את הרשת המשפחתית והחברתית שלנו יש שיכולה לעזור ולהסביר. מולם יושב מש'"ק בלשכת גיוס, עמוס עבודה (או שעמום, או שניהם), שמטפל בהם כחלק מהמאסה שעוברת במטחנה הענקית. אני ממש לא אוהבת להעביר ביקורת, אבל אם מישהו בצה"ל רואה את זה – אתם לא רק מפספסים בגדול את מיצוי כוח האדם הזה, אתם בעיקר גם מסכנים את קליטתם לטווח הארוך. אין כמו הטרטור הצה"לי של "עוד שבוע", "אולי נארגן פגישה עם הקצין (ובסוף לא)", "תעשה מבחן בעברית", "תעשה עוד מבחן, רק שזה יהיה בעוד חצי שנה" ועוד ועוד, הכל בעברית מול עולה חדש שמתאמץ ועושה ככל יכולתו להבין מי נגד מי. מקרה אחד כבר ראינו שבהחלט גרם למשבר שהסתיים בכשלון העלייה. בימים אלו, מלווים בחור צעיר שעלה מארה"ב, אקדמאי עם תואר שני, שמשתוקק בכל מאודו להתגייס ולתרום. אין לתאר את הקושי והתסכול שהוא עובר במגעיו עם הצבא… בימים אלו, יושב ומחכה לגודו, שבמקרה הזה הוא חייל אלמוני בלשכת הגיוס שאמור היה לתאם עבורו פגישה עם קצין מיון ואחרי שבועות של המתנה לתשובה (כולל ביטול ביקור משפחתי בחו"ל, כי "אולי הקצין מיון ירצה לראות אותי" – עודף מוטיבציה, כבר אמרתי?), קיבל היום תשובה שלילית לעניין הפגישה.

מה אפשר לעשות? יש לי הצעה לפתרון פשוט יחסית. לא המצאתי אותו, אלא למדתי אותו ממכרים בארה"ב שביתם עוסקת בקליטת עלייה. אז נכון, שם קוראים לזה הגירה ולא עלייה אבל בפועל עושים את זה הרבה יותר טוב מאיתנו. היא עובדת מול מהגרים, כשלכל אחד היא עוזרת בתור הנציגה המקומית שלו בארה"ב. מסבירה הכל על הכל ועובדת איתם מול הרשויות על מיצוי זכויות (וחובות) ועל קליטה אופטימלית וחיובית.

ממליצה בחום לצה"ל להנהיג שיטה דומה: לכל עולה חדש אקדמאי (ואולי גם לא) בעודו מלש"ב, להצמיד חונך מתוך הצבא  שיהיה זמין לשיחות ולפגישות, יסביר את המערכת ויסייע לאותו בחור או בחורה למצוא את דרכם בתוכה, בצורה שתביא לשיבוץ האידיאלי מבחינת צה"ל ובמינימום תסכול מצידם. אפשר אפילו למצוא מתנדבים לעניין מתוך פורשי צבא הקבע. העיקר לתת לאותו עולה חדש איש קשר אכפתי, אנושי וזמין, שיכול לעזור לו למצוא את דרכו בצבא, ולעזור לצבא לשבץ אותו באופן אופטימלי.

צה"ל משתדל היום להאיר פניו למתגייסים, להסביר אפשרויות וככל האפשר להפחית את החששות באמצעות שיבוצים מוקדמים והתווית דרך עוד טרם למועד הגיוס. מן הראוי היה לאפשר לפחות את זה לאותה אוכלוסיה יחודית ואיכותית, שעבורה השירות הצבאי עשוי מאד להיות המפתח לקליטה מוצלחת, או לחלופין, האכזבה שתשלח אותם בחזרה.

אל תשליכני

אי שם, בשנות ה-80. אני בת שקר-עשרה כלשהו, הולכת ברחוב עם סבתא. שקית ניילון ריקה מתעופפת לידינו וסבתא מתגברת על צליעתה הקלה, תופסת את השקית, מנערת קצת, מקפלת ושמה בתיק. סתם, שקית ניילון, שכבר אז חילקו בחינם וללא הגבלה בכל סופרמרקט וחנות. שאלתי אותה למה והיא חייכה בביישנות והודתה שקשה לה לראות שקית טובה ושלמה נזרקת לפח. סבתא הסבירה לי שעם הגיל, היא מרגישה בקושי הולך וגובר להשליך שקיות, אריזות או כל דבר שניתן לעשות בו שימוש חוזר. הקדימה את זמנה בתחום המחזור.

בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי נזכרת בסיפור הזה בכל פעם שאני שמה בכיור אריזת פלסטיק ריקה. לשטיפה, לפני שימוש חוזר כמובן. משום מה, קשה לי לזרוק לפח אריזות עם מכסים, כאלו שאפשר בהחלט לעשות בהן שימוש חוזר. לא רק הן. גם גלילי הקרטון של נייר טואלט וחפצים שונים, מוצאים את עצמם נאספים אחר כבוד לשקית (לא חדשה כמובן!) ונלקחים אחת לשבוע לסדנת האומנות בבית הספר. בכלל, פתאום אני מסתכלת באופן שונה על אריזות ותוהה על הבזבזנות הנוראית שבשימוש חד פעמים בכלים כאלו.

לפני כמה שבועות, הלכנו לטייל אל עבר נחלי מנשה שזורמים בשדות שמאחורי פרדס חנה. בכביש שליד קיבוץ משמרות, התחלנו לשחק משחק נחמד שבו דמיינו לעצמנו מה היה אומר מישהו מהעת העתיקה לו היה עובר בזמן ומופיע פתאום לידינו. האיש החביב צלח בקלות את הלם הנסיעה בזמן, אבל התפלא מאד למראה קונסטרוקציות וחומרים שאנחנו מתייחסים אליהם באופן מובן מאליו. מדרכות ישרות מבטון, צינורות פלסטיק, תמרורים וכד'. לצידי הדרך היה עוד משהו שנראה לו מדהים: אשפה. משום מה, פריט האשפה הבולט ביותר היה כוסות שתייה חמה חד פעמיות. למרות שכבר נעשה בהן שימוש שאחריו גם שכבו לצד הדרך אי אלו ימים, חלקם שטופי גשם, שמרו רוב הכוסות על צורתן. חשבנו לעצמנו שאותו איש ודאי יתפלא לראות כלים מצויינים כל כך זרוקים ללא דורש. ואם היה רואה את כל צנצנות הזכוכית והפחיות שיש בכל בית, כולן לשימוש חד פעמי… כלים מופלאים בדיוקם וברמת הגימור שלהם, עשויים מחומרים יקרים, בכל קנה מידה.

בקיצור, הפכתי לסבתא שלי. קשה לי לראות כשזורקים משהו שעדיין אפשר להשתמש בו. קרטונים, בקבוקים, שקיות וצנצנות מכל חומר, עוברים ניקוי ונשמרים לשימוש מחדש. תקראו לזה מודעות מוגברת לאיכות הסביבה, אבל אולי זה פשוט סימן שהשנים עוברות והזיקנה מתחילה לתת אותותיה…

 

 

ביקור בפארק לאומי עין חמד

באיחור לא אלגנטי של כמעט חודש תמים, אני מתפנה לסכם ביקור שלנו בפארק לאומי עין חמד.

בשבת שטופת שמש של תחילת פברואר, החלטנו לנסוע לבקר חברים בירושלים. לאחר המתנה לא קצרה, היה בידינו כרטיס מטמון המיוחל, מנוי לפארקים הלאומיים, והחלטנו לבקר בפארק עין חמד שליד ירושלים.

בטיול הגדול שלנו בארה"ב, ממנו שבנו לפני ארבעה חודשים, ביקרנו בעשרות פארקים לאומיים ובכולם השתתפו הילדים בתכנית הג'וניור ריינג'ר, במסגרתה מילאנו שלל מטלות שפורטו בחוברות צבעוניות, ולסיום הילדים הושבעו על ידי ריינג'ר לשמור על הפארקים הלאומיים וקיבלו סיכת ג'וניור ריינג'ר. האוסף המרשים שלהם כולל כשלושים סיכות כאלו ולקראת סוף הטיול, הכובעים עטורי הסיכות שלהם משכו תשומת לב רבה בכל פארק בו ביקרנו.

שמחנו לגלות שבזמן שלא היינו בישראל, תכנית דומה הושקה גם ברשות הגנים הלאומיים כאן. הילדים ממש התרגשו מהאפשרות להמשיך ולהגדיל את האוסף. מבחינתם, אוסף הוא אוסף ופחות משנה להם מהיכן התגים.

גן לאומי עין חמד הפתיע לטובה בדברים רבים. קצת חששנו מ"אתר מנגלים" צפוף ואפוף עשן. לשמחתנו, איזור המנגלים (שאכן היה אפוף עשן) היה מוגבל ותחום, ובשאר הפארק, שם טיילנו, לא הרגשנו בו. כמובן, בהשוואה לכל פארק לאומי בארה"ב, מדובר באתר זעיר, אבל בכל זאת, זה שלנו.

רכשנו חוברת "פקח צעיר" אחת בכניסה, כיוון שדן שלנו לא היה בטוח אם הוא מעוניין "לעשות ג'וניור ריינג'ר" או לא. הוא אכן בילה את רוב הביקור בחוויה פיזית יותר של הגן, כולל סיורים באיזורים הרטובים יותר שלו. למרות זאת, לשמחתנו, לקראת הסיום, ובמשימות היותר מהותיות, הוא השתלב יפה ולא וויתר על השבעה וקבלת תג.

למרות שהגן הלאומי מחוויר בהשוואה לפארקים הענקיים של ארה"ב, לתכנית הפקחים הצעירים אין מה להתבייש. החוברת היתה עשויה לעילא ולעילא. המשימות היו מצוינות ושילבו הפעלה ולימוד החומר ואיכות ההדפסה עלתה על רבות מהחוברות שראינו בארה"ב. קצת הפריע לנו שהנושא המאחד בחוברת היה בריאת העולם בנוסח התורה. כשהגדול שלנו ראה את זה, כמעט סירב לגעת בחוברת (בהתאם לתפיסת עולמו/עולמנו החילונית למהדרין).

הפקחית שהעניקה את התגים היתה חביבה מאד. למרות שהיתה עסוקה בהפעלת עמדת הכניסה לגן, התפנתה להעניק את התגים לפני השעה היעודה (בה מתוכנן היה "טקס" לכל מקבלי התגים) ולשוחח עם הפקחים הצעירים, שמצידם מיהרו להשוויץ בניסיונם הרב. התג עצמו – וואו. לוקח בסיבוב את התגים האמריקנים. בארה"ב מחלקים תגי פלסטיק מוזהבים, ואילו כאן מדובר בתג ממתכת, חזק וכבד, שנראה שיחזיק מעמד לדורות. אמנם הילדים ציינו, שבמשקל כזה, אי אפשר יהיה להחזיק הרבה תגים כאלו על הכובע, אבל בכל זאת, שאפו (תרתי משמע?)

הביקור כולו ארך כשעתיים. מקום קטן, כבר אמרנו? חוברת הפקח הצעיר מאד מאד הוסיפה לחוויה המשפחתית. למדנו הרבה על עין חמד ונהננו מהפעילויות והנה, יש לנו את התג הישראלי הראשון באוסף!

על טווח קצר וטווח ארוך

כשהייתי בצבא, בתפקיד מטה, נהגנו להתלונן ש"השוטף אוכל את החשוב". ניתוחים מעמיקים נידחו פעמים רבות לצורך כיבוי שריפות, או סתם ניהול אירועים שוטף. פתרונות מבניים שונים נוסו כדי לתת מענה לבעיה, אבל בסופו של דבר, התחושה ליוותה אותנו תמיד.
בחודשים האחרונים, מאז שחזרנו מהנסיעה הגדולה לארה"ב, אני חווה משהו דומה. השבועות חולפים מהר, מהר מאד אפילו. דו"חות שבועיים בעבודה נראים לי כאילו הם בתדירות יומית. רק שלחתי אחד, והופ! שבוע חלף והגיע הזמן לבא בתור.

לפני יומיים, בהפוגת פייסבוק זוללת זמן, שוטטתי בין פרופילים של חברים והחלטתי לנסות לאתר אנשים מהעבר. סתם סקרנות, לראות מי עושה מה היום וגם מי נראה איך, בהנחה שאנשים השתנו קצת מאז שהיינו ביחד בבית הספר. פתאום שמתי לב ששכחתי. מכירים את התמונה הזו שיש לכם בראש, של הכיתה בבית הספר, מי יושב איפה ואיך קוראים לכל אחד? מסתבר שהתמונה הזו הולכת ומתעמעת אצלי בראש. כמעט שליש מהכיסאות בכיתה מאויישים בדמויות מסתוריות שבקושי רב אני מצליחה להזכר אם מדובר היה בבן או בת. שליש נוסף מאוכלס בילדים שאני זוכרת את פניהם, אבל השמות… אלו מוגבלים לשמות פרטיים, וגם זה במקרה הטוב.
כנראה שהשוטף אוכל גם את הזכרונות שלנו?
החלטתי לתרגל זכרונות, בערב, לפני השינה. לשחזר בראש אנשים, מקומות וחוויות ילדות. אם אוכל, אולי גם אתקתק את המילים אל המחשב, אולי אפילו כאן בבלוג. אם זולגים מהראש, לפחות שיהיה לי תיעוד כתוב איפשהו.
כמובן, רוב הסיכויים שגם התכנית המעניינת הזו תאכל לה על ידי השוטף.

והמסקנה מכל הפוסט הזה שיצא לי יותר מלאנכולי ממה שהתכוונתי, היא שחשוב לקחת את פסקי הזמן האלו, כמו הטיול שהיה לנו, ולברוח מהשוטף למקום אחר. חמישה וחצי חודשים של טיול, לבטח יחקקו בזכרוני טוב יותר מכל אלפי הימים שעברו להם בשגרת עבודה/לימודים/ניהול בית… אז אם להסתכל על הצד החיובי, זה שהימים עוברים לי מהר מדי עכשיו, אומר שנגיע לטיול הגדול הבא מהר יותר, לא?

לילה בישראל

"נו, נחתתם כבר?"

השאלה הזו חוזרת מפי מכרים וידידים, למרות שאנחנו כבר חמישה שבועות אחרי הנחיתה הפיזית מהטיול המדהים של חצי שנה בארה"ב. ולא בכדי. מעבר לג'ט לג הפיזי, ולחזרה לשגרה, יש גם "הלם תרבות" מסוים במעבר מארצות-הברית הנינוחה והמחוייכת אל הלבאנט המחוספס שלנו.

לכן, המאמר שקראתי אתמול מאת יואב בורוביץ בעיתון הארץ עורר בי מחשבות. בורוביץ מתאר בו מה שאמור היה להיות בילוי של סרט בקולנוע סינמה סיטי בראשל"צ בליל שישי והפך למסע יסורים מגוון. מה שאותי סקרן במיוחד היתה הפסקה הבאה, לקראת סוף האייטם –

כשהתקרבנו ליציאה לכיוון אשדוד אמרתי לה: "תארי לך שהיית מארחת חברה מחו"ל ולוקחת אותה הערב, סתם ביציאה סולידית, לסרט בסינמה סיטי. תארי לך שהייתן עוברות בדיוק מה שעברנו. יש סיכוי שהחברה הזאת נשארת בארץ עוד יום אחד?" אין סיכוי, השיבה.

ניסיתי לחשוב ולהבין למה.

בורוביץ מתייחס לאלמנטים רבים ומגוונים ש"הרסו" לו את הערב. החל מהעדר שילוט מתאים, לטעמו, בכבישים ומחירים מופקעים לפופקורן ושתייה, וכלה בשלל "מיצגים" של התנהגות האנשים סביבו שנעו בין גסות רוח וחוסר התחשבות למפגעי אלימות של ממש.

זה שיקר אצלנו הרבה יותר מבאמריקה, ניחא. את זה אשאיר למחאה החברתית (עוד יש כזה דבר?) אבל ניסיתי לחשוב קצת לגבי התנהגות האנשים מסביב, בעיקר בעניין האלימות לה נחשפו הכותב ובת זוגו.

בטוקבקים הרבים שמלווים את הכתבה, היו התייחסויות למיקום ולאופי האוכלוסיה המקומית. רבים ציינו שהדרך להמנע מחוויה דומה היא פשוט להגיע לסינמטק או לקולנוע לב בת"א. מי ששם נפשו בכפו ומתקרב לאיזורי הסינמה סיטי, ועוד בראשל"צ, זוכה לחוויה אנתרופולוגית ולא קולנועית.

ניסיתי להזכר בחוויות דומות בארה"ב. ברוב המוחלט של המקומות, לא נתקלנו אפילו לא בחוסר נימוס. אנשים היו לבביים, מנומסים, מסבירי פנים, כמעט בכל מקום. עם זאת, לפחות פעמיים יצא לנו להסתובב באיזורים "פחות טובים". איך נאמר בעדינות, רובד סוציו-אקונומי נמוך יותר? שם כן ראיתי אנשים פחות מנומסים ויותר אגרסיביים. ובכל זאת, בכל המקומות הללו, לא הרגשנו איום ממשי, כפי שמתאר הורוביץ מול תקרית אלימה במגרשי החניה של הסינמה סיטי.

אחת הסיבות לכך היא נוכחות מאסיבית של משטרה כמעט בכל מקום בארה"ב. כשנכנסנו, בטעות, לשכונה הכי "מפחידה" בסן-פרנסיסקו, הטנדרלוין, הדבר הבולט ביותר לעין בנתיב שלנו היה תחנת משטרה ענקית ומשופעת ברכבי שיטור. התחושה שלנו היתה שהשוטרים יודעים היטב להיות אדיבים ונחמדים כלפי אזרחים "נורמטיביים"  ועם זאת להפגין קשיחות ויד חזקה אל מול מפרי חוק.

גם באירועים גדולים, ובמקומות בילוי, היו תמיד סדרנים. אדיבים וחייכנים, אבל בהחלט עושים את עבודתם ו"מסדרים".

אוכלוסיות בעייתיות יש בכל מקום. בהחלט יכול להיות שבישראל 2011 הנתח היחסי שלהן עולה. אז נכון, כן, האמריקאים, בהכללה, מנומסים ומתחשבים יותר מאיתנו. אבל מעבר לכך, יש שם השקעה רבה יותר באכיפת הכללים על מי שמסרבים לציית להם מרצונם החופשי.

כך למשל, חוקים ברורים לגבי התנהגות באולם הקולנוע, ובעיקר אכיפה אמיתית ולפעמים כואבת, על ידי סדרנים ופקחים (קנסות, לא כואב יותר מזה), יוכלו במהרה לשפר את חווית הצפייה בסרטים גם באיזורים ה"בעייתיים" ביותר בישראל. ניידות משטרה עם שוטרים עירניים ואקטיביים, יוכלו לטפל במקרי האלימות, קלים או חמורים ולשלוח מסר ברור שאלו לא קבילים. יש ריכוזים מועדים לפורענות? אפשר להציב שם מראש ניידות ושוטרים שמפטרלים.

מגיע לנו, לאזרחים שומרי החוק, הגנה ותחושת ביטחון בכל מקום. אם ג'וליאני הצליח להגיע לזה בניו יורק הגדולה, אין סיבה שבישראל אנשים יחששו להסתובב במגרש החניה של בתי הקולנוע.

חוויה מתקנת

למי שלא יודע, היינו בחו"ל חצי שנה, ולכן לא כתבנו בבלוג.

בחו"ל חלמנו על אוכל ישראלי, אך כשהפעלנו את התנור לראשונה ברח משם עכבר. בנוסף התחיל לעלות מהתנור עשן.

כשפתחתי את התנור מאחור ראיתי שהעכבר אכל את הבידוד וחלק מהחוטים.

עשינו סקר טלפוני למחירים לתיקון התנור, והמחיר הזול ביותר, וגם אחד הבודדים שהסכים לאמר מראש מה יהיה מחיר התיקון היה שמעון עטיה. הוא גם היה היחיד שהסכים לבוא מיד.

הוא בא, פתח את התנור, תיקן את החיווט, סגר את התנור והפעיל אותו. שוב עלה מהתנור עשן.

למרות שזה לא היה במסגרת הבעיה שהוגדרה לו כשהזמנו את התיקון הוא פתח שוב את התנור פרק את גוף החימום, ניקה אותו והרכיב שוב את התנור.

בסוף גבה בדיוק את המחיר המוסכם – 250 ש"ח (למרות תוספת העבודה), אפילו נתן חשבונית, וכבונוס גם היה נחמד.

לסיכום – היינו מאוד מרוצים, ולכן כתבנו פוסט המלצה בבלוג.

למי שמעוניין – שמעון עטיה, תיקון מכשירי חשמל ביתיים, פרדס חנה 052-2782822

 

פלאפון – חווית משתמש

כבר הרבה זמן שאני דוחה את כתיבת הפוסט הזה. לא אוהבת לכתוב דברים שליליים, ומעדיפה בהרבה לחלק מחמאות, גם לחברות גדולות.

אל פלאפון הצטרפנו לפני כשנה. רצינו אייפון, והתקשרנו לחברות הסלולר השונות לברר מחירים למסלולים. נציג של פלאפון נפגש עם צחי, פגישה מלבבת, במהלכה הבטיח לנו עסקה מתוקה מדבש: אייפון חדש, מכשיר חדש נוסף מבית אריקסון, והעיקר, חבילה חודשית שתכלול ג'יגה של גלישה, לא מעט דקות ומסרונים והכל במחיר שהסתכם במאתיים תשעים ותשעה ש"ח לחודש, שיכלול את הכל. ההתחייבות, לשלוש שנים.

מאז, לא עבר חודש אחד בו החשבונית שהגיע מפלאפון תאמה את מה שהבטיח הנציג. עותק של החוזה, כמובן, לא קיבלנו, ולך תוכיח… שיחות חוזרות ונשנות לנציגי השירות, מגרילות לנו בכל פעם נציג או נציגה אדיבים אחרים, אחרי זמן המתנה ממושך מאד כמובן, ולכל אחד סיפור משלו. קצרה היריעה מלספר את שלל ההסברים, כל אחד שונה מקודמיו (פסיכומטרי גבוה יש לשנינו ושלושה תארים שונים בינינו ובכל זאת, נשגבו נפלאות פלאפון מבינתנו המשותפת). להבין את החשבוניות, צריך רואה חשבון צמוד, או עורך דין ורצוי שניהם. נציגי השירות עצמם, כך הרושם שלי, או שלא מבינים את החשבוניות או שלא רוצים להבין אותן.

לדוגמה, רק אחרי חודשים של תשלומים כפולים ממה שהובטח לנו, הזדמן לי אוצר בדמות מישהו שעבד פעם בפלאפון וידע מיד להצביע על לפחות דבר אחד שמנפח לנו את החשבונית: חריגה בגלישה מעבר לג'יגה. וראו זה פלא, מעבר לחבילה גדולה יותר, עולה רק תוספת פעוטה של עשרה שקלים בחודש. משום מה, במשך חודשים ארוכים, אף לא נציג שירות אחד ידע להציע זאת. מסוג הדברים הכשרים אבל מאד מסריחים כשמגיע לשירות לקוחות אמין וטוב.

דוגמה נוספת, טריה מהיום בבוקר. שיחה עם מירי, נציגת שירות סימפטית, שמראה לי באמצעות סימולציה, כיצד הפסקת חבילת גלישה באחד הפלאפונים עולה לנו למעשה תוספת של עשרות ש"ח בחודש. מדוע לא נאמר הדבר על ידי הנציגה שטיפלה בביטול אותה חבילת גלישה, כשבפירוש הבהרנו שהמטרה היא לחסוך, לא ידוע. ככה. ביטלנו כדי לחסוך, חויבנו בקנס יציאה ומעכשיו נשלם יותר כל חודש.

מסרונים, חריגות גלישה, פורטל פלאפון (שעד היום אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל הוא עלה לנו די הרבה בשנה האחרונה), קנסות יציאה, עדכוני תעריפים. לכל אלו נוספו החודש חיובים על שימוש באפליקציה החדשה של פלאפון לצפייה בטלביזיה, שהתפתיתי להוריד לחודש חינם, ביטלתי אחרי שלושה שבועות, והפלא ופלא חויבתי בכל זאת בעוון צפייה בשידורים אלו ואחרים שלא זכור לי שצפיתי בהם מעולם (ספורט? מי אצלנו רואה תכניות ספורט?). בקיצור, לפלאפון שלל דרכים להגדיל את החשבון החודשי ולבשר לנו שאין לנו את מי להאשים מלבד את עצמנו. לך תתווכח.

להזכירכם, הבטחה מפורשת של הנציג לחשבון של 299 ש"ח בחודש. לא התממשה אפילו פעם אחת והחשבוניות של שני הקווים מגיעות באופן קבוע לסכום משותף כפול בערך.

על כל חשבונית, תוסיפו שיחות חודשיות לפלאפון, ברבות מהן מצליחים אכן לבטל חלק קטן מהתשלום, כשנותנים לך להרגיש שעושים לך טובה גדולה בעניין. ושיחה לפלאפון היא לא עניין של מה בכך, זמני המתנה ארוכים, ניתוקים… מואי כיף!

בשלב הזה, פלאפון הביסה אותנו לגמרי. אנחנו מותשים, נפשית ורגשית.

התחושה שלנו היא שנציג המכירות סובב אותנו בכחש והבטיח משהו שלא התקיים מעולם. במשך שנה וחודשיים, אנחנו מוציאים מדי חודש בין מאתים לשלוש מאות ש"ח יותר מהמתוכנן על סעיף טלפונים סלולריים. יקר הרבה יותר מדי בשביל התענוג ולא סכום שאנחנו יכולים לעמוד בו.

וכמה יעלה לנו להפסיק עכשיו? למנוע שנתיים נוספות של התייקרות מחירים, חריגות למיניהן וחיובים על פורטל, שירותי תוכן או השד יודע מה? אז ככה, יש קנסות יציאה, שמסתכמים בכאלף ש"ח, אבל זה, מסתבר הכסף הקטן. שני הטלפונים שלנו, אחד אייפון 3 ואחד אריקסון קטן, שווים עדיין, לפי החישוב של פלאפון, אחרי ארבע-עשר חודשי תשלומים חודשיים, למעלה מ-5,500 ש"ח.

מבחינתנו, זה מתוסף להפרש בתשלום, בין מה שהובטח ומה שהיה בפועל, סדר גודל של 250 ש"ח לחודש X 14 חודש, כלומר, עוד 3,500 ש"ח שעלו לנו הטלפונים. אין ספק, עסקת האייפון הזו היתה הרבה יותר יקרה ממה שחשבנו, ומאד מאד לא כדאית. מצד שני, אם נמשיך עם פלאפון, מי יודע בכמה יסתכם העניין, ולכן התקבלה ההחלטה, נשלם את קנסות היציאה, ניגש למרכז השירות הקרוב ונהפוך את המכשירים לטוקמנים. כך לפחות תהיה לנו שליטה על ההוצאות החודשיות. את המכשירים נמשיך לשלם בתשלומים, כנראה, עד 2013 ואז, אינשאללה, נתנתק סופית מפלאפון.

אגב, מאד מבקשת לא לפרסם תגובות עם תלונות או השמצות על חברת פלאפון. אין לי עניין במלחמות מיותרות ותגובות כאלו, לצערי, לא תתפרסמנה משיקולים משפטיים. מה שאין באפשרותי להוכיח ולעמוד מאחוריו, כמו למשל הסיפור האישי שלנו, לא יוכל להתפרסם כאן מחשש לתביעות. למי שמעוניין, הנה קישור לעמוד מאוכזבי פלאפון בפייסבוק, שם תוכלו למצוא שלל סיפורים וכתבות ולהוסיף את שלכם –

http://www.facebook.com/PALEPHONE

משקפיים – הכי בזול באינטרנט

אנחנו בעיצומן של ההכנות לטיול הגדול לארצות-הברית, ובין שאר הדברים, סימנתי לי בדיקת עיניים השבוע אצל רופא העיניים שבין היתר עשה בדיקת ראייה. לא הופתעתי לגלות כי אכן המספר השתנה בעין שמאל וצמח לו בחצי מספר.

"לא נורא," ניחם אותי הרופא. "אם היית עושה את הבדיקה אצל אופטומטריסט, היו משכנעים אותך לעשות משקפיים חדשים, אבל את יכולה לוותר, או לכל הפחות להחליף רק עדשה אחת."

אבל למה? סיפרתי לדוקטור הנחמד שמבחינתי, אין בעיה להחליף לזוג חדש. חשוב לי לראות באופן חד וברור, במיוחד בטיול, והרי משקפיים זה עניין של שמונים ש"ח, אז למה לא?

כמובן, כמו כולם, גם רופא העיניים שלי, בעצמו מישקפופר, הופתע לשמוע שאילו המחירים שאני משלמת על זוג משקפיים חדש, כולל המסגרת והעדשות. כמו כולם, גם ביקש את כתובת האתר…

אז הנה, אני מגלה גם פה את הסוד. ולשם הגילוי הנאות: לא, אין לי שום עמלה או אינטרס בעניין.

משקפיים אני קונה באתר שנקרא זני אופטיקל. בוחרים מבין אלפי מסגרות, ממלאים טופס ממוחשב עם המספרים המדויקים, מוסיפים $10 למשלוח עד הבית וזהו.

המחירים מצחיקים: מסגרת ועדשות מלוטשות (כולל צילינדר למי שצריך – כמוני) – מתחילים מ-$8 לזוג. המסגרות היקרות ביותר מגיעות לאיזור ה-$30 (שוב, כולל עדשות). לזה מוסיפים (אופציונלי), ציפוי נגד החזרים בחמישה דולר. רוצים משקפי שמש? אין בעיה, תמורת $5 נוספים יצבעו לכם בגוון ובעוצמת הכהות שתרצו. בסיכומו של דבר, כולל המשלוח עד הבית, צפו לשלם כ-$20-$30 לזוג.

באתר ניתן להעלות תמונה משלכם ולבחון איך יראו המשקפיים עליכם. כמובן, כאן גם נקודת תורפה מסויימת – יש כאן הימור מסויים, כי אינכם יכולים למדוד בפועל את המסגרת עד שתקבלו אותה.

עד כה, הזמנתי וקיבלתי ארבעה זוגות משקפיים עבורי ואני מרוצה מאד. גם הזמנות עבור קרובי משפחה היו נוחות וקלות. שירות הלקוחות שלהם מהיר, אדיב ומיקצועי ועובד באימיילים.

סוד המחירים, אגב, הוא בכך שאתם רוכשים ישירות ממפעל בסין. החבילה גם מגיעה מסין. המפעל יושב בעיר שמתמחה ביצור עדשות ומשקפיים. סיכוי טוב שעדשות המשקפיים שלכם יוצרו ממילא שם…

לא יודעת אם האופציה הזו מתאימה לכל אחד ואחת. לי אין בעיה לעבוד עם אתר באנגלית ואני מרגישה נוח עם קניות באינטרנט, כך שמבחינתי מדובר בעסקה נוחה ומשתלמת, המאפשרת לי להחליף משקפיים בתדירות גבוהה, וגם להחזיק מספר זוגות, סתם בשביל הכיף.

וכמעט שכחתי את הקישור:

https://www.zennioptical.com

מקווה שהפוסט הזה יסייע לממושקפים הקוראים לחסוך גם כן. כמו תמיד, אשמח לתגובות ולהמלצות נוספות.

אם אתם חושבים שלא עניתי לאימייל שלכם

ממש לא נעים לשלוח אימייל ולא לקבל מענה. רצוי מהיר. ובכל זאת, קורה לי מדי פעם שאני חוטאת ולא עונה לאימייל, אבל באמת שלא בכוונה!

לפעמים, שוב לא בכוונה, אני אפילו לא קוראת את האימייל שנשלח אלי. אני מתייחסת כמובן רק לדואר אלקטרוני שמגיע מאנשים שממש כותבים אלי – לא לדואר בתפוצה המונית, אלא כזה שכותב האימייל הקליד במו אצבעותיו והוא מצפה לתשובה אישית.

האשם העיקרי במקרים בהם אפילו לא קראתי את המייל, הוא כמובן דואר הזבל. בין אם ג'ימייל החליט בטעות שמדובר בדואר זבל והגלה אותו אל שאול תיקיית הספאם, ובין אם כותרת לא מוצלחת, או סתם חוסר ערנות שלי, תייגה אותו מנטלית כספאם, עד שלא טרחתי אפילו לפתוח ולבדוק. התירוץ שלי, אגב, הוא שאני מקבלת מאות אימיילים ביום (אחרי הסינון של ג'ימייל) ובאמת שרובם לא מצדיקים פתיחה וקריאה.

אבל יש לי עוד תירוץ, אולי מקורי יותר. גם אם האימייל שלכם הגיע אלי, פתחתי וקראתי, יש סיכוי לא קטן שלא תקבלו את המענה. פשוט, לפעמים, אני עונה לאימיילים בראש.

אולי זה סוג של הפרעת קשב? אני יושבת, קוראת את המייל, מעכלת את תכנו, בודקת קישורים שבו ואיכשהו, התשובה המפורטת שיש לי, נכתבת בתוך הראש… ושם בלבד. בין לבין, עברתי טאב בדפדפן, קמתי לסדר משהו בבית, היתה שיחת טלפון, או השד יודע מה. עברתי הלאה לעניין הבא ותייגתי את האימייל – רק בראש – כ"טופל".

אם לא יתקבל אימייל תזכורת, רוב הסיכויים שהמענה ישאר אבוד לנצח אצלי בראש…

סיגריות ועישון בבית האח הגדול

שיאים חדשים נשברו במשימת הכלא בבית האח הגדול. מילא שמעשנים בפינת העישון ליד אותו מכשיר מוזר שאמור לטהר את האוויר מהסירחון והרעלים. מילא שמעשנים בחוץ. אבל לעשן בתוך תא הכלא? במקום סגור, בלי חלונות?

אפשר לטעון שרוב, אם לא כל, הדיירים שהשתתפו במשימה כאסירים היו מעשנים. עדיין, רבותי, זה נראה רע מאד. אין לי מושג איך זה בכלא אמיתי, אולי אכן הושג אפקט של אותנטיות… ובכל זאת, לראות על המסך עישון חופשי בתוך מתחם סגור – הרעלה הדדית אינטנסיבית ומאסיבית – לא סימפטי בכלל.

לטעמי, עם כל החיבה שיש לי לז'אנר הריאליטי, כשזה מגיע לנושא העישון, האח הגדול מפספס ובגדול. מלכתחילה, המצב בו כמעט כל הדיירים מעשנים מוזר מאד. איך שלא תסתסכלו על הנתונים, אין מצב שתשעים אחוז מהאוכלוסייה מעשנים. מעלה את השאלות –

האם יש קורלציה בין עישון ואקסהיביציוניזם?

האם מעשנים רודפי פרסום יותר מהלא מעשנים?

האם מעשנים נואשים יותר לזכות בכסף (למימון הסיגריות אולי?)

האם חברות סיגריות נותנות חסות סודית לתכנית, בתנאי שדיירי הבית יעשנו כל הזמן?

המלצה לאח הגדול –

כמו שבהישרדות מתרגלים לא לעשן, כך גם האח הגדול יכול להיות הזדמנות לתיקון עבור המשתתפים. נכון, לראות מכורים "נדלקים" בקרב התקציב על חלוקת הסיגריות אולי מביא רייטינג, אבל גם לראות אנשים בגמילה יהיה מעניין…

ואם לא גמילה טוטלית, מה הבעיה להגדיר זמנים קבועים להפסקות עישון? למה מקלחות חמות צריכות להיות מוגבלות לשעה ביום, ואילו העישון מותר בכל עת? כמו שבטיסה אפשר לא לעשן כמה שעות ברצף, אפשר להתאפק קצת גם בבית האח.

אם אין לכם איזו חסות סודית של חברות הסיגריות, למה להראות לנו אנשים מעשנים כל הזמן? למה לתת זמן מסך להרגל המכוער הזה כשלכולם ברור שזה דבר רע? כמו שבאף תוכנית אחרת לא מעשנים, גם באח הגדול צריך לשמור על אותם סטנדרטים.

לתשומת לב האחראים על שידורי ערוץ 2.

נ.ב. שימו לב שהתאפקתי ולא ציינתי שהרבה ילדים ובני נוער צופים בתכנית ומושפעים ממנה. אופס.