הבלוג של צחי וענת

"נו, נחתתם כבר?"

השאלה הזו חוזרת מפי מכרים וידידים, למרות שאנחנו כבר חמישה שבועות אחרי הנחיתה הפיזית מהטיול המדהים של חצי שנה בארה"ב. ולא בכדי. מעבר לג'ט לג הפיזי, ולחזרה לשגרה, יש גם "הלם תרבות" מסוים במעבר מארצות-הברית הנינוחה והמחוייכת אל הלבאנט המחוספס שלנו.

לכן, המאמר שקראתי אתמול מאת יואב בורוביץ בעיתון הארץ עורר בי מחשבות. בורוביץ מתאר בו מה שאמור היה להיות בילוי של סרט בקולנוע סינמה סיטי בראשל"צ בליל שישי והפך למסע יסורים מגוון. מה שאותי סקרן במיוחד היתה הפסקה הבאה, לקראת סוף האייטם -

כשהתקרבנו ליציאה לכיוון אשדוד אמרתי לה: "תארי לך שהיית מארחת חברה מחו"ל ולוקחת אותה הערב, סתם ביציאה סולידית, לסרט בסינמה סיטי. תארי לך שהייתן עוברות בדיוק מה שעברנו. יש סיכוי שהחברה הזאת נשארת בארץ עוד יום אחד?" אין סיכוי, השיבה.

ניסיתי לחשוב ולהבין למה.

בורוביץ מתייחס לאלמנטים רבים ומגוונים ש"הרסו" לו את הערב. החל מהעדר שילוט מתאים, לטעמו, בכבישים ומחירים מופקעים לפופקורן ושתייה, וכלה בשלל "מיצגים" של התנהגות האנשים סביבו שנעו בין גסות רוח וחוסר התחשבות למפגעי אלימות של ממש.

זה שיקר אצלנו הרבה יותר מבאמריקה, ניחא. את זה אשאיר למחאה החברתית (עוד יש כזה דבר?) אבל ניסיתי לחשוב קצת לגבי התנהגות האנשים מסביב, בעיקר בעניין האלימות לה נחשפו הכותב ובת זוגו.

בטוקבקים הרבים שמלווים את הכתבה, היו התייחסויות למיקום ולאופי האוכלוסיה המקומית. רבים ציינו שהדרך להמנע מחוויה דומה היא פשוט להגיע לסינמטק או לקולנוע לב בת"א. מי ששם נפשו בכפו ומתקרב לאיזורי הסינמה סיטי, ועוד בראשל"צ, זוכה לחוויה אנתרופולוגית ולא קולנועית.

ניסיתי להזכר בחוויות דומות בארה"ב. ברוב המוחלט של המקומות, לא נתקלנו אפילו לא בחוסר נימוס. אנשים היו לבביים, מנומסים, מסבירי פנים, כמעט בכל מקום. עם זאת, לפחות פעמיים יצא לנו להסתובב באיזורים "פחות טובים". איך נאמר בעדינות, רובד סוציו-אקונומי נמוך יותר? שם כן ראיתי אנשים פחות מנומסים ויותר אגרסיביים. ובכל זאת, בכל המקומות הללו, לא הרגשנו איום ממשי, כפי שמתאר הורוביץ מול תקרית אלימה במגרשי החניה של הסינמה סיטי.

אחת הסיבות לכך היא נוכחות מאסיבית של משטרה כמעט בכל מקום בארה"ב. כשנכנסנו, בטעות, לשכונה הכי "מפחידה" בסן-פרנסיסקו, הטנדרלוין, הדבר הבולט ביותר לעין בנתיב שלנו היה תחנת משטרה ענקית ומשופעת ברכבי שיטור. התחושה שלנו היתה שהשוטרים יודעים היטב להיות אדיבים ונחמדים כלפי אזרחים "נורמטיביים"  ועם זאת להפגין קשיחות ויד חזקה אל מול מפרי חוק.

גם באירועים גדולים, ובמקומות בילוי, היו תמיד סדרנים. אדיבים וחייכנים, אבל בהחלט עושים את עבודתם ו"מסדרים".

אוכלוסיות בעייתיות יש בכל מקום. בהחלט יכול להיות שבישראל 2011 הנתח היחסי שלהן עולה. אז נכון, כן, האמריקאים, בהכללה, מנומסים ומתחשבים יותר מאיתנו. אבל מעבר לכך, יש שם השקעה רבה יותר באכיפת הכללים על מי שמסרבים לציית להם מרצונם החופשי.

כך למשל, חוקים ברורים לגבי התנהגות באולם הקולנוע, ובעיקר אכיפה אמיתית ולפעמים כואבת, על ידי סדרנים ופקחים (קנסות, לא כואב יותר מזה), יוכלו במהרה לשפר את חווית הצפייה בסרטים גם באיזורים ה"בעייתיים" ביותר בישראל. ניידות משטרה עם שוטרים עירניים ואקטיביים, יוכלו לטפל במקרי האלימות, קלים או חמורים ולשלוח מסר ברור שאלו לא קבילים. יש ריכוזים מועדים לפורענות? אפשר להציב שם מראש ניידות ושוטרים שמפטרלים.

מגיע לנו, לאזרחים שומרי החוק, הגנה ותחושת ביטחון בכל מקום. אם ג'וליאני הצליח להגיע לזה בניו יורק הגדולה, אין סיבה שבישראל אנשים יחששו להסתובב במגרש החניה של בתי הקולנוע.

למי שלא יודע, היינו בחו"ל חצי שנה, ולכן לא כתבנו בבלוג.

בחו"ל חלמנו על אוכל ישראלי, אך כשהפעלנו את התנור לראשונה ברח משם עכבר. בנוסף התחיל לעלות מהתנור עשן.

כשפתחתי את התנור מאחור ראיתי שהעכבר אכל את הבידוד וחלק מהחוטים.

עשינו סקר טלפוני למחירים לתיקון התנור, והמחיר הזול ביותר, וגם אחד הבודדים שהסכים לאמר מראש מה יהיה מחיר התיקון היה שמעון עטיה. הוא גם היה היחיד שהסכים לבוא מיד.

הוא בא, פתח את התנור, תיקן את החיווט, סגר את התנור והפעיל אותו. שוב עלה מהתנור עשן.

למרות שזה לא היה במסגרת הבעיה שהוגדרה לו כשהזמנו את התיקון הוא פתח שוב את התנור פרק את גוף החימום, ניקה אותו והרכיב שוב את התנור.

בסוף גבה בדיוק את המחיר המוסכם – 250 ש"ח (למרות תוספת העבודה), אפילו נתן חשבונית, וכבונוס גם היה נחמד.

לסיכום – היינו מאוד מרוצים, ולכן כתבנו פוסט המלצה בבלוג.

למי שמעוניין – שמעון עטיה, תיקון מכשירי חשמל ביתיים, פרדס חנה 052-2782822

ממש לא נעים לשלוח אימייל ולא לקבל מענה. רצוי מהיר. ובכל זאת, קורה לי מדי פעם שאני חוטאת ולא עונה לאימייל, אבל באמת שלא בכוונה!

לפעמים, שוב לא בכוונה, אני אפילו לא קוראת את האימייל שנשלח אלי. אני מתייחסת כמובן רק לדואר אלקטרוני שמגיע מאנשים שממש כותבים אלי – לא לדואר בתפוצה המונית, אלא כזה שכותב האימייל הקליד במו אצבעותיו והוא מצפה לתשובה אישית.

האשם העיקרי במקרים בהם אפילו לא קראתי את המייל, הוא כמובן דואר הזבל. בין אם ג'ימייל החליט בטעות שמדובר בדואר זבל והגלה אותו אל שאול תיקיית הספאם, ובין אם כותרת לא מוצלחת, או סתם חוסר ערנות שלי, תייגה אותו מנטלית כספאם, עד שלא טרחתי אפילו לפתוח ולבדוק. התירוץ שלי, אגב, הוא שאני מקבלת מאות אימיילים ביום (אחרי הסינון של ג'ימייל) ובאמת שרובם לא מצדיקים פתיחה וקריאה.

אבל יש לי עוד תירוץ, אולי מקורי יותר. גם אם האימייל שלכם הגיע אלי, פתחתי וקראתי, יש סיכוי לא קטן שלא תקבלו את המענה. פשוט, לפעמים, אני עונה לאימיילים בראש.

אולי זה סוג של הפרעת קשב? אני יושבת, קוראת את המייל, מעכלת את תכנו, בודקת קישורים שבו ואיכשהו, התשובה המפורטת שיש לי, נכתבת בתוך הראש… ושם בלבד. בין לבין, עברתי טאב בדפדפן, קמתי לסדר משהו בבית, היתה שיחת טלפון, או השד יודע מה. עברתי הלאה לעניין הבא ותייגתי את האימייל – רק בראש – כ"טופל".

אם לא יתקבל אימייל תזכורת, רוב הסיכויים שהמענה ישאר אבוד לנצח אצלי בראש…

לא עבר זמן רב מאז כניסתו של "ראש מפלגת הירוקים בנתניה" לבית האח הגדול, והנושא עלה לדיון ציבורי. אז גם לי יש כמה מילים לומר על ביצי החופש של מר רם סיטון פרייס.

סוגיית ביצי החופש בתכנית

למי שלא עוקב אחרי התכנית, הסבר קצר:

לדיירי בית האח הגדול יש תקציב שבועי לרכישה משותפת של כל צרכיהם. כשהתקציב מצומצם, כפי שקרה עקב כשלון במשימות בשבועות האחרונים, יש בעיה. הדיירים צריכים להתגבר על המחלוקות וההבדלים ביניהם ולממן מתוך התקציב הזעום מזון, דברי סידקית וכמובן סיגריות.

בין הדיירים נמצא רם פרייס סיטון, שנכנס לבית עם אג'נדה מוצהרת מבחינתו: לקדם את המודעות לנושאי איכות הסביבה. כשזה מגיע לתקציב, רם מתעקש על שני דברים: קניית מוצרים שלא נוסו על בעלי-חיים (מה שאינו כרוך בתוספת כספית) וקניית ביצי חופש במקום ביצים רגילות, מה שמוסיף אי אלו שקלים לחשבון וגורם למרמור בקרב דיירים אחרים.

אז מה הבעיה עם הביצים של רם?

לכאורה, מטרה נעלה. בואו נשקיע עוד כמה שקלים ונאפשר לתרנגולות המסכנות לנוע בחופשיות ולא להיות כלואות כל ימי חייהן בכלוב סוללה בו יש להן שטח מחייה של דף A4 בערך. מבחינה זו, רם מציג נקודה חשובה – הניסיון לשפר ולו במשהו את רווחת התרנגולות.

הבעיה היא ההתעלמות מהעובדה שגם "תרנגולות חופש" הן עדיין חלק ממשק מתועש כולל יותר, וששאלת ה"חופש" היא רק היבט מצומצם בחייהן ובמותן.

ההתעללות מתחילה עם מיון ברוטלי של אפרוחים חיים, שבמקום לטייל בחדווה אחרי אמא תרנגולת, בוקעים במדגרה תעשייתית. אם הם זכרים, הם מושלכים לשקי אשפה גדולים, בעודם בחיים. מותם בא להם אחרי שעות ארוכות של ייסורים, מחנק ומעיכה בתוך שקי פלסטיק גדולים.

כיוון שמדובר בזנים שפותחו להטלה, אין "תועלת" בזכרים והם מושמדים. בישראל, תהליך ההשמדה אכזרי במיוחד כיוון שלא ממיתים אותם במהירות כפי שעושים במדינות נאורות, אלא כאמור, דוחסים אותם בעודם בחיים בשקי זבל ענקיים משל היו פסולת.

זמן לא רב אחר כך, הנקבות ששרדו את שלב הסלקציה, עוברות תהליך כואב וקשה של קטיעת המקור. זה כואב כל כך, שחלק מהאפרוחיות פשוט מתות מההלם. רק אז הן נשלחות, מי מהן למחנות הסוללה הגיהנומיים ומי לאותן מספר מרכזי גידול "חופש".

אז מה עושים?

אישית, עברתי לטבעונות כבר לפני שנתיים, מתוך סירוב לשתף פעולה עם תעשיית המזון שפוגעת בצורה כל כך קיצונית ברווחת בעלי החיים. לא יכולה להביא את עצמי לצרוך ביצים כשאני חושבת על תהליכי "יצור התרנגולות".

ויחד עם זה, אני מעודדת אנשים סביבי שאינם טבעונים, לעבור מצריכת ביצי סוללה לביצי חופש, מהטעם הפשוט שזו התחלה. זה אומר לעצור לרגע ובכלל לחשוב שמה שאתה מכניס לפה הגיע מיצור חי ונושם ובעל חישה.

כל כך קל ליפול למלכודת המשומנת היטב של יחסי הציבור של תעשיית המזון ולפנטז על עדנה הפרה וחווה התרנגולת החביבות שנותנות לנו ברוב טובן חלב וביצים. הרבה יותר מאתגר לעצור לרגע, לחשוב ולבדוק. זה קשה וכואב, אבל אם אתם אוהבים חיות, אז בבקשה תקראו את הדו"ח הזה על ביקור במדגרה.

וכן, זה עלול לעלות לכם במחיר ויתור על חלב, ביצים ובשר (או פיתוח יסורי מצפון תוך כדי אכילה). מצד שני, אם יותר אנשים יפתחו מודעות, אולי ישתנה משהו במדינה הזו ויתפתחו סטנדרטים אחרים לרווחת בעלי החיים בתעשייה החקלאית.

ואם לחזור לרם ולגישה שהוא מייצג – אין לי בעיה עם אכילת בשר ומוצרים מן החי, אבל כן הייתי מצפה ממנו להעלות מודעות כוללת יותר לתנאי הגידול הנוראיים של חיות משק בישראל בכלל. מהגישה שהוא נוקט בה עלול להשתמע שצריכה ביצי חופש היא העיקר, ולא כך הוא. נושא חופש התנועה לתרנגולות מטילות הוא חשוב מאד, אך הוא רחוק מלהיות ההיבט היחיד בעניין.

נקודה אחרונה למחשבה

נכון שבכל פעם שאתם קוראים על התעללות בכלב או בחתול, אתם נחרדים עד לעמקי נשמתכם ומקווים שימצו את הדין עם העבריין?

אז הנה, לאחרונה עבר בכנסת חוק צער בעלי חיים, שמנסה להגן על בעלי החיים מפני התעללות. בחוק יש דברים נפלאים שמגנים על החתולים והכלבים, ועל כל בעלי החוליות, כמו איסור כליאה במרחב קטן מדי, איסור להשאיר ללא מזון ומים ועוד כל מיני דברים שמפרטים את תנאי המחיה המינימליים שחובתנו כבני אדם להעניק לחיות שתחת חסותנו.

הדרך היחידה להעביר את החוק הזה היתה בהצהרה מראש שחקלאים אינם כפופים לו. מה שמזעזע בהקשר של כלב, חתול או תוכי, נעשה על בסיס יומיומי בישראל, בצורה ממוסדת ומאורגנת, על ידי תעשיית החקלאות. ותחשבו על זה.

כמעט תמיד אנחנו קונים בשופרסל ישיר – בגלל שניתן לבצע את הקניות כמעט מיד, ובכל שעה.

לפני מספר ימים קניתי ברמי לוי, וכמובן מאוד עניין אותי להשוות בין שתי הרשתות, המציגות את שני הקצוות – הרשת הנוחה והיקרה מול הרשת הזולה. קרב איתנים בין הנוחות למחיר!

אז פתחתי את אתר שופרסל ישיר באינטנרנט, בדקתי את המחירים, והנה הסיכום:

סל הקניות כולו ברמי לוי זול יותר (כמובן), ב 13%. המשמעות היא חסכון של 40 ש"ח, לסל קניות קטן של 300 ש"ח, וכפול מכך – כלומר 80 ש"ח לסל קניות גדול של 600 ש"ח.

הירקות ברמי לוי היו זולים במיוחד – רק שני שלישים מהמחיר של הירקות בשופרסל ישיר. א-מ-מ-ה, הירקות הם רק חלק קטן מעלות הסל כולו.

לגבי משך הקנייה – הפתעה! ברמי לוי הקניה ערכה רק חצי שעה (כולל הנסיעות). פשוט הגעתי בשעה נוחה מאוד – לפני הצהריים. בשעה זו הקופות היו ריקות, ולפני היה רק אדם אחד. למזלי הרע הוא היה העסיק את הקופאית במשך דקות ארוכות בהן שפך את ליבו על חייו הקשים. חלקתי את אסונותיו ועמדתי דום מספר דקות.

בשופרסל ישיר אשתי שתחיה קונה בתוך דקות אחדות, בכל זמן.

הסתייגויות:

1. ההשוואה נעשתה על מספר קטן של מוצרים.

2. ההשוואה מוטה לטובת רמי לוי, כיון שבחרתי ברמי לוי את המוצרים הזולים שם, ולא את המוצרים הזולים בשופרסל ישיר (שם אנחנו קונים יותר מוצרים שבמבצע). גם שעת הקנייה, בשעה לא עמוסה, שיחקה לטובת רמי לוי.

השורה התחתונה:

40 ש"ח או חצי שעה מבוזבזת – כל אחד שיבחר מה הוא מעדיף