אני רוצה לכתוב היום משהו שמשלב זווית אישית, אבל רלבנטי לכל מי שהחינוך במדינת ישראל יקר לליבו.
שני בנינו לומדים בבית חינוך דמוקרטי – בית ספר שבילים ע"ש מנחם בגין בפרדס-חנה. לא מדובר בבית ספר פתוח, אלא בית ספר דמוקרטי, בו יש שיעורים ויש מורים ויש אינטרקציה מדהימה בין המבוגרים המובילים את בית החינוך ובין הילדים. בית החינוך שלנו הוא מוסד חינוכי רשמי ומוכר על ידי משרד החינוך. הוא זכאי לכל התקציבים כמו כל בית ספר אחר בישראל לפי תקנים ברורים שהוגדרו על ידי משרד החינוך.
יש לנו צוות מדהים בבית החינוך שלנו. אני מורידה את הכובע בשאפו עצום וענק לכל אחד מאנשי הצוות שמצליחים, בתנאים לא תנאים, באמת לראות כל אחד מהילדים ולשים אותם במרכז העשייה. הבעיה אצלנו היא באותם "תנאים לא תנאים".
בית החינוך שלנו צעיר יחסית. כבר בתחילת הדרך היה ברור שהמבנה שהוקצה לנו קטן מדי. קהילת ההורים התגייסה ובמימון עצמי ובהתנדבות פיסית, קנתה קראוונים משומשים ושיפצה אותם. הדבר סיפק פתרון זמני בלבד. הקראוונים אינם בטיחותיים ולא עומדים בתקנים. יתרה מזאת, אנו הולכים וגדלים, כשמדי שנה נוספת שכבה חדשה לבית הספר. המצב הולך ומדרדר. בקיץ שעבר התחלנו באירועי מחאה, אבל אנחנו, אזרחים מתורבתים שכמונו, הסכמנו לקבל הבטחה בעל פה מראש מועצת פרדס-חנה, חיים געש, שיהיה בינוי מינימלי בקיץ 2012. הבטחות לחוד, ומעשים לחוד. אחרי שנה קשה במיוחד, הודיע לנו חיים געש שההבטחה מבוטלת.
עכשיו, הרשו לי לשתף אתכם במצבנו בשנת הלימודים הנוכחית. שימו לב – ישראל 2012 וכך נראה בית ספר רשמי ומוכר של משרד החינוך -
1. אין מספיק כיתות - מה עושים? מאלתרים חללי למידה בחוץ, או מחפשים פינה במבנה הרועש ומנסים להעמיד פרגוד, או אולי פינה באולם הספורט (לא שלנו, של המתנ"ס) על מזרונים. אין שולחנות, אין כסאות. כותבים על הרצפה וחוזרים הביתה עם כאבי גב. אין לוח ואין אקוסטיקה מתאימה ללימוד. מה שיש, בשפע, זה הפרעות והסחות דעת לרוב. וכן, הרבה פעמים שיעורים פשוט מתבטלים, כי אין איפה.
זו לא הפסקה - זו כיתת לימוד מאולתרת בחצר. ביום טוב, שאין בו גשם או חמסין.
2. אין מספיק תאי שירותים – מאז הקמת בית החינוך שולש מספר התלמידים ואנשי הצוות. מאות אנשים שחולקים חדר שירותים אחד במבנה המרכזי ועוד חדר שירותים קטן לילדי הגן וכיתות א'-ב'. לא עומדים בתקנים המינימליים ולכך יש משמעות בריאותית.
3. אין מספיק ממ"דים – במצבי חירום, הילדים מתורגלים לשבת בחדרים עם חלונות זכוכית גדולים. תקנים כבר אמרתי?
4. אין שמירה – הזכרתי את אולם הספורט. מדובר באולם שלא שייך לבית הספר אבל נמצא לידו. כיוון שאנחנו "נשפכים" אליו כי אין מקום בבית הספר עצמו, הילדים עוברים אליו באופן חופשי. שם אין שומר ואין את ההשגחה האלמנטרית כל כך.
5. אין מרחבי למידה בסיסיים כמו מעבדות או ספריה – בשלב זה, של לימודים על הרצפה, אנחנו ההורים אפילו לא חושבים על זה, אבל מדובר במרחבי למידה אלמנטריים שיש בכל בית ספר ממוצע בישראל.
גם לצוות המופלא שלנו אין יכולות אינסופיות. "סחבנו" ככה שנה אחת וזו היתה שנה אחת יותר מדי. אי אפשר לקיים כך בית ספר. אנחנו לא מבקשים שום דבר מעבר לעמידה בתקינה הבסיסית של משרד החינוך ועל זה מנהלים מאבק ארוך שנים.
ובנימה אישית, עצוב לי. עצוב לי שזה מה שהילדים שלי גדלים לתוכו. ארץ אוכלת יושביה, בה אנחנו עובדים קשה, עושים מילואים, משלמים מס הכנסה רצחני ומחירים רצחניים עוד יותר על מוצרים ושירותים, ובסופו של דבר זו רמת התשתיות העלובה שילדינו מקבלים. כמה אנרגיות אנחנו מוציאים בימים אלו על מאבק נקודתי לקיום הבטחה שהופרה לבניית 4.5 כיתות שני ממ"דים שבלית ברירה, ינוצלו כחללי לימוד שיוכלו למצער, לאפשר לנו עוד 4.5 "כיתות".
אני לא חושבת שהמאבק הזה צריך להיות מוגבל להורים לילדים בבית החינוך. אני באמת מאמינה שמדובר במחאה חברתית בסיסית שכל אחד צריך להיות שותף לה.
לפני כמה שבועות, הלכנו לטייל אל עבר נחלי מנשה שזורמים בשדות שמאחורי פרדס חנה. בכביש שליד קיבוץ משמרות, התחלנו לשחק משחק נחמד שבו דמיינו לעצמנו מה היה אומר מישהו מהעת העתיקה לו היה עובר בזמן ומופיע פתאום לידינו. האיש החביב צלח בקלות את הלם הנסיעה בזמן, אבל התפלא מאד למראה קונסטרוקציות וחומרים שאנחנו מתייחסים אליהם באופן מובן מאליו. מדרכות ישרות מבטון, צינורות פלסטיק, תמרורים וכד'. לצידי הדרך היה עוד משהו שנראה לו מדהים: אשפה. משום מה, פריט האשפה הבולט ביותר היה כוסות שתייה חמה חד פעמיות. למרות שכבר נעשה בהן שימוש שאחריו גם שכבו לצד הדרך אי אלו ימים, חלקם שטופי גשם, שמרו רוב הכוסות על צורתן. חשבנו לעצמנו שאותו איש ודאי יתפלא לראות כלים מצויינים כל כך זרוקים ללא דורש. ואם היה רואה את כל צנצנות הזכוכית והפחיות שיש בכל בית, כולן לשימוש חד פעמי… כלים מופלאים בדיוקם וברמת הגימור שלהם, עשויים מחומרים יקרים, בכל קנה מידה.
